יש בי שתיים.
האחת חולמת על כל מה שהיא באמת. על נופים ירוקים ואהבה אמיתית
ואינסופית, על ילדים צוחקים
על אמת, על סקס, כל-כך הרבה מין. ואני רק מגורה כל הזמן
מהפנטזיות הכל כך מוחשיות ומלאות הרגש האלו. אני נשפכת לכל
הכיוונים, אני אש שורפת והכוח שלי הוא בלתי מוגבל.
והעיניים של כל האנשים סביבי טובות וחדות. אני כבר לא ברבי
שתקנית, יפה מבחוץ שכשהיא פותחת את הפה אנשים נרתעים, פוחדת
לכתוב על החולשות שלי.
שם אני רואה גם אותך, בלי מחסומים, בלי פחדים, מציע לי אהבה
אמיתית.
ואז אני מתעוררת, השנייה מתעוררת.
והיא כולה מלאה באיפוק תמידי וחיוכים מאולצים ומנומסים, ותחושת
מחנק בגרון והדמעות האלו שתמיד נמצאות שם ולפעמים גם נוזלות.
והיא כולה טכנית משהו ,תכל'סית משהו, מלאה אגו משהו.
ואדישה משהו.
ובלילה ובחלומות, איזה סערות מתחוללות, אני הכל.
יש בי שתיים.
איזה פאקינג ניתוק.
למה בראת אותנו עם כל כך הרבה מאבקים? |