100 אנפות לבנות על עץ בדרך לג'נין
בעינייך הירוקות, ודרך המשקפת
ג'ירפות כתומות לועסות עלים
בחלומות שלנו בפנטזיה משותפת

איך שהגבול בין מציאות לדמיון
דק כל כך-מאז שהגעת
אין כל משמעות לנסיון
שרכשתי לפני שבאת

המדבר צמא לרגלייך-המרחב קורא לעינייך
למצוא את מה שאת מחפשת
ההר שאיננו קיים במישור או לאורך הים
- נולד כשאת מטפסת

ואני  כשאלך אחריך אכשל ואמעד
ואדמתי קורסת
גם אם אבקש אל תושיטי לי יד
אל תהיי מנומסת

כי למדתי לדעת- שאני הוא הציד ושאת הצייד
אך עינייך אינן מביטות לאחור-
ושאם ארצה ליפול ברשתך
עליי את הפער לסגור  

וכשאחלוף על פנייך-למרות שאשתוקק
לא אביט בעינייך היוקדות-ולא אנשק
ואמשיך בריצה בלי  שאסב את ראשי
חזרתי להיות  הטרף שעלייך להשיג

איך שהגבול בין דמיון למציאות
-איבד מחדש כל משמעות
אם אפול בחכתך,או שחרבך תשיג אותי
לא יהיה זה יום מותי-אלא יום הולדתי

בין אנפות על ענפיו של העץ
עינייך היפות רואות חפץ נוצץ
השארתי משקולת - לב מזהב
קומי ורדפי אחריי עכשיו