והדלתות נפתחות. היא מרחפת אל עבר מושב פנוי.
לידה יושבים איש זקן עם כובע ברט ועכברוש ענק עם מוהיקן.
העכברוש כותב את שמו עם טוש על המושב. קוראים לו ג'יימס. הזקן
נוזף בו במבטא רוסי ומתחיל להרצות להם על הנוער של היום ועל
איך העולם התדרדר ושברוסיה זה לא היה קורה בגלל ששם כולם
מחונכים ומנגנים בכינורות ופסנתרים. ואז הוא מתחיל לבכות בגלל
הגעגועים.
העכברוש מניח את ידו סביב כתפיו של הזקן ומנסה לנחם אותו.

הפלאפון שלה מצלצל. יש לה צלצול של המנגינה של "סקס והעיר
הגדולה" כי היא תמיד רצתה לחיות בניו יורק. היא מביטה בצג
השיחה המזוהה ומחליטה לא לענות.
הפלאפון ממשיך לצלצל ולא מפסיק, הוא נהיה מהיר יותר ויותר עד
שבסוף הוא פשוט נהיה קו ארוך ומתמשך.
הכרטיסן עובר ליד המושב שלהם. הוא שולף את המכשיר מהתיק שלה,
ולפני שהיא מספיקה להגיד משהו, הוא משליך אותו מהחלון.
העכברוש מחייך לעצמו.

הרכבת עוצרת בחריקת בלמים ארוכה. הזקן קם כדי לרדת, והעכברוש
ממהר לרדת אחריו. מי יודע, אולי יתפתח ביניהם משהו.
היא נשארת לשבת. עכשיו אף אחד כבר לא יתקשר אליה.
כרטיסן ארור.
בפעם הבאה שהם יעברו במנהרה חשוכה היא כבר תטפל בו.