הנני מבקש למצוא את משמעות הקיום שלי ואת תוכנו. הדבר,
שמניעני, הוא הריקנות האדירה בצד הרצון לחיות ולשפוך תוכן
פנימה. אני מסתכל החוצה אל אנשים אחרים ומגלה את אותה חרדת
ריקנות. אצל חלק מהאנשים היא לא גלויה ומתבטאת ברצון לא להיות
לבד עם ריקנותם ולמלא את עצמם באשליית האהבה ובילדים, ואצל
חלקם אני רואה את ההתנגחות, שנידונה לכישלון, למצוא שלמות. אני
רק רוצה להבין למה? אם כבר קיימים אנו, אז למה נידונים אנו
לסבל זה. ברצוני להבין את המנגנון הזה, שנקרא נפש, שתפקידו
לגרום לנו לשרוד ולמעשה מביא אותנו לרמות של סבל, שלא יתוארו.
ברצוני לדעת האם יש דרך חיים, שתאפשר להשתחרר מהסבל, או שמא
הסבל הוא אותו מורה דרך שניתן לנו ללמדנו, שעלינו לשנות את דרך
ההתייחסות לדברים בחיים. ואולי את האושר יוצר אדם ולכן עליו
לקחת אחריות על אושרו.איני הראשון, שעושה זאת, ולכן אני תמה
איך אחרי שנים של חקר הסבל האנושי עדיין לא נמצאה תרופת הפלא
ודרך הפלא, ואם כן נמצאה- מדוע עוצמים אנו עיננו מלקחת אותה.
ככל הנראה בכל חייו אוסף אדם פיסות מציאות, שהן מרכיבות את
פסיפס חייו ואת דרך פרשנותו את המציאות. המסקנה המתבקשת היא,
שמאחר והמציאות היא כפי שהיא, הרי משהו בפרשנותנו את המציאות
הוא הלוקה בחסר. כלומר, הריקנות היא למעשה הפרשנות ולמעשה יש
כאן פרדוקס והוא, שבחיפוש אחרי המשמעות הננו יוצרים את
הריקנות. היכולת להרגיש מלא ומסופק ושבע רצון הוא למעשה אפשרי
רק תוך כדי הקשבה עדינה ואמיתית אל תוכנו ואל צרכינו וגם על
ידי נקיטת אמצעים להגשמת מאוויינו. ובתוך ים המאוויים קיימת
כמובן אשליית ומציאות המגבלות להגשימן. וכאן יש לשער, שלכל אדם
יש רמת מאווים שונה וכמות מסוימת, שבהגשמת המאוויים הריהו
מאושר.
והיכן זה מתחיל, אם לא באותו תינוק, שמצויד בכלים הראשוניים של
תחושות נעימות ולא נעימות. כשכל נשימה נובעת ממחנק ורצון לנשום
וכך מוטמעת אחת הטראומות הראשונות בתת מודע שלנו, ואנו מדחיקים
עמוק את שבריריות קיומנו. וישנן אותן טראומות, שאנו זוכרים,
והן למעשה כאלה שאיננו יכולים לשכוח ושמא גם לא להדחיק והם
הדוגמאות, שאנו לוקחים להזכיר לעצמנו את מנת סבלנו. מכאן נובע,
שתהליך החשיפה והניקוי והקבלה העצמית הוא תהליך אותו עושה אדם
בר דעת וישנם כאלה, שמעדיפים לא לחפש ולא למצוא, אלא רק
לחיות.
התובנה, שגורל כל אדם למות, היא קשה מנשוא. עם זאת, עצם
הידיעה, שחיים ללא אותם יקרים לנו אינם חיים, ואם נחייה יותר
מהרגיל נסבול אף יותר- היא מנחמת ומאפשרת לקבל עובדה זאת ומכאן
להתפנות אל קיום במסגרות הזמן המוגבל, שניתן לנו. שכל אדם זכאי
להיות מאושר במסגרת חייו. הצרות הן מנת חלקנו, אך האושר הוא
במידה רבה נתון לבחירתנו. האושר הוא אותו רגע של סיפוק ,אותה
הרגשה, שכלום לא חסר, ואף גודש את הלב. האושר הוא אותו רגע,
שבו מרגישים את הלב מלטף את הבטן והוא כנראה אותה הרגשה של
תינוק נסער, שזוכה לקבל את מנת החלב אותה רצה כל כך. אם כן,
המסקנה המתבקשת היא, שהדרך להשיג מנות אושר גדולות היא לדעת מה
עושה אותנו מאושרים לעמול למען כך ולקחת סיכונים לשם השגתו.
מי שהגיע עד לכאן בקריאה סובל מרומנטיות כרונית צורך עז
באשליות וחרמנות אינטלקטואלית