היום הבנתי שהפסדתי.
או ליתר דיוק, שפרשתי מהמשחק.
את המשחק הזה כולנו משחקים,
24 שעות ביממה, 56 שנים.
"השרדות" אני קורא לו...
זה משחק שאין בו מנצחים.
יש בו הרבה דמעות, צער, כאב.
לפעמים אני חושב, שאולי אני קצת
מזוכיסט, שהסכמתי לשחק במשך 20 השנים האחרונות (כי זה גילי).
אבל זהו, אתמול חזרתי מגרמניה, שבועיים שבהם הבעיה הכי חמורה
שלנו הייתה האם לקחת מעיל או שעדיפה חולצה קצרה...
או האם לאכול בבית, או שנצא למסעדה?
צרות... באמת, ככה בשביל ידידינו באירופה מתנהלים להם החיים,
בצורה מנומנמת, שקטה, רגילה.
שאלתי את עצמי לפתע: למה אני לא?
למה אני לא מתעסק בחיים, ורק במוות?
למה אני לא משחק משחקי שלום?
למה אני צריך להמשיך לסבול?
האם אני רוצה להמשיך לסבול?
התשובה ידידי, מסובכת, אבל
בצער כבד וביגון גדול, אני באמת חושב
שלטובתי האישית אני צריך לקום וללכת.
לפרוש בשיא.
יש יגידו, פחדנות... חוסר עמוד שדרה...
אבל מי אמר שעלינו, בני דת משה, תמיד נגזר לסבול?
מודה, אני רוצה חיים טובים יותר.
פחדן שכמוני.