גוף שנשמתו נפחה  בבוקר אותו היום, אך זיעה חמימה עוד הייתה
ספוגה בסדין עליו שכב.
עוד אפשר היה לחוש במאבק המתוק שהיה נתון בו עד שליבו פסק
מלפעום. בעודו משתוקק לדקירת המזרק בעורו, לסם שישטוף את
עורקיו ויקל על שריריו הכאובים, הפחד היה גדול מנשוא.
לילה אחד, היא נכנסה לחדר, והחלה מלטפת אותו ברכות, הוא רעד
מהרעלה, ומאין אונים.
ידה הרכה שחלפה על פניו ועל גופו הצליחה להעביר בעצמותיו
צמרמורת שלא חש כדוגמתה אף בחדירה הראשונה של המחט לזרועו שבוע
לפני כן. היא נהנתה לגעת בגופו ולהביט בו מקרוב, כל שאיפה
ריגשה  אותה, והיא קירבה את פניה לשלו,  כך שתוכל לחוש
בנשיפותיו, ובהבל פיו שהיה חם וקטוע.
היו רגעים בהן היא הייתה מגורה כשהיא הייתה אתו, פעמים אחדות
אף ניסתה לעורר אותו לקיים עמה משגל אך הסם הרדים אותו ודכא את
יצרו המיני. בהכרתו הוא חש נגעל ומפוחד ושנא את פניה המחייכות
והשלוות.  
למרות תנועותיו המתנגדות היא גברה על גופו החבול וישבה רכובה
עליו כמו היה אוכף, רגליה כופתות את אגן ירכיו, כפות ידיה
סוקרות את חזהו, היא בערה מהתרגשות, לחשה לו מילים של תשוקה,
ואילו הוא בער מחום גופו העולה .
לפעמים היא הייתה בטוחה שהייתה מסוגלת לשמוע את הנוזל הפורץ מן
המזרק אל תוך הוריד, המלווה בגניחתו של תומר שקבל את ההליך
בכאב אך יחד עם זאת בהקלה שאינה מספקת, הוא ציפה לסוף.
הזעה והדמעות שלא יבשו נזלו אל פיו, היא אימצה את שפתיו לשלה
והחדירה לשונה לתוכו בתאווה. מאז ההסתגרות הוא היה המקור היחיד
ממנו ניזונה, הזריקות מלאו את גופו בימיו האחרונים.
גם מוחו הפך מורעל, מחשבתו הבהירה והלוגית התערפלה, סיוטים
החלו תוקפים אותו גם בשעות בהן היה ער.  
אחותו הקטנה צחקה, ישבה בקצה מיטתו כפופה ומכונסת, הוא ניסה
לבקש שתשחרר אותו, אבל היא הביטה בו כאילו היה דו ממדי, כאילו
הוא אינו מצריך ממנה שום תגובה, לא בכעסו ולא בתחנוניו . הוא
קרא לה בייאוש וגופו מתפתל, נחתך בגפיו מהחיכוך עם החבלים
שכבלוהו למיטה. בעיניים מוקסמות שירה הביטה בקריאותיו הנואשות.
הוא קרא לילדה שלא הייתה עוד בין החיים, אליה, היא תכננה, הם
עצמם יצטרפו בקרוב...
בשעה שכל עצב ושריר בגופו נלחם כדי לשרוד, שירה טענה את
האקדח.
היא חיכתה בשלווה לרגע בו האוויר החם היוצא מבין שפתיו של תומר
יהיה נשמתו האחרונה, ואז היא תלחץ על ההדק ולא תיפרד ממנו
לנצח.
היא רק רצתה לראות אותו באמת, בתגובותיו הראשוניות.