היה זה קיץ שנת 2000, ועידת קאמפ דיוויד בפתח. הייתה זו תקופת
אופוריה לעם ישראל. השלום בפתח, גם עם הסורים וגם עם
הפלסטינאים. אורי היה בחור צעיר בן 30, כשנבחר להיות הדמות
המרכזית בעולם הצללים. הוא החל את הקורס בארגון רק שנה קודם,
לאחר שאותר על ידי מערכת מיוחדת, שהותקנה בכל המוקדים האפשריים
בארץ. בצבא, בבתי הספר, באוניברסיטאות ובעצם בכל מוסד אפשרי,
וכל זאת על מנת לאתר את המיוחדים, שישמשו בתפקיד מלא האחריות
הזה. הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר, קצין בסיירת וסטודנט
מצטיין בפקולטה למדעים. הוא לא ידע על התפקיד אותו הוא מיועד
למלא, עד שסיים את ההכשרה, שקיבל. ההכשרה כללה סדרות קרב מגע,
ירי, לימודים פרונטאליים של חוק וסדר ולימודים על האמצעים
הטכנולוגיים, בהם ישתמש בעתיד.

קראו להם "הצללים", ומטרתם, לאחר שעברו את המיונים והאימונים
המפרכים של השב"כ, הייתה להיות אותן דמויות מאחורי הקלעים
ולהוות המוח והכוח מאחורי גדולי האומה. בדיוק כמו שמקביליהם
מארצות אחרות היו. שיכנו אותם במתקן דמוי בית חולים, צלליהם של
כל דמויות המפתח בעולם. הכללים היו ברורים: אי-אפשר להורות
לחסל, מי שלא מסכן את קיומנו. זה היה הסוד השמור ביותר, שקיים,
יותר אפילו מהסוד האם יש למדינת ישראל יכולת גרעינית- כן או
לא. עתידה של מדינת ישראל היה מונח על כתפיהם של הצללים.

אורי שכב במיטתו במיתקן דמוי בית החולים. במיטה הסמוכה לו בחדר
שכב הערבי, שמו היה מחמוד. הוא רק כחכח בגרונו ולא הוציא ממנו
אף מילה. אורי ידע, שהמשימה שלו היא לחסל את אלה המסכנים את
המשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל, אבל רק ברמה הלאומית. מדי פעם
היה מחמוד קם ממיטתו למצב ישיבה על מנת להשתעל ולירוק לשקית,
שהייתה מונחת ליד מיטתו.

על ארונית הצמודה למיטתו של אורי היו מונחים המשקפיים, עליהם
הייתה מורכבת מצלמה מיוחדת וזעירה עם מערכת לעיבוד תמונה.
באמצעות המצלמה היה מעביר למרכז העצבים של הארגון את תמונתו של
המועמד לחיסול, שם הייתה מתקבלת ההוראה לשלוח צוות חיסול
לחיסולו של הדמות אותה ייצג הצל. כך קראו לדמויות, שהסתובבו
במתקן דמוי בית החולים, בו שהה אורי.

אורי ידע את משימתו. הוא היה הצל של אהוד ברק, עליו היה לנהל
איזשהו משא ומתן עם מחמוד, שהיה הצל של יאסר עראפת, המכונה אבו
עמאר. הבעיה הייתה, שמחמוד לא תיקשר עם סביבתו. הוא ידע רק
ערבית ולא דיבר עם אורי. בהחלט בחירה עלובה, למי שאמור לייצג
את הראיס בכבוד. באחד הלילות הקודמים שמע את מחמוד קם ממיטתו
ומתעסק עם שקית ניילון מרשרשת. אורי פחד, שמחמוד מתכוון להרוג
אותו, לכן לא יכל לישון באותו לילה, מפני שחשש לחייו.

הגיעה השעה לסיבוב היומי ברחבי המתקן. אח הגיע עם כיסא גלגלים
ואורי עבר מן המיטה לכסא, כאשר הוא מרכיב את המשקפיים המיוחדות
על עיניו. האח החל לדחוף את אורי במסדרונות בית החולים לאיתור
מטרות המסכנות את תהליך השלום. אורי סימן לאח באמצעות תנועות
עיניו על הכיוון בו עליו להניע אותו, כאשר על משקפיו היו
מורכבים חיישנים מיוחדים הקוראים את תנועות העיניים ומתרגמות
אותן לפולסים חשמליים המועברים לידי האח, שהניע את העגלה, וכך
ידע לאיזה כיוון לדחוף אותה.

ההחלטה האם לחסל דמות מסוימת הייתה דו-כיוונית ולא בלעדית לצל.
על הדמות, אותה ייצג הצל, היה לקבוע האם ההחלטה לחסל הינה
הגיונית ונכונה מבחינתה. הייתה לו הפריבילגיה להטיל עליה וטו
ולא להסכים לחיסול. לאחר הוראת החיסול, שהתקבלה במרכז העצבים,
הייתה מתארגנת חוליית חיסול מיוחדת, שחודרת לחיי הדמות המיועדת
בדרך לא דרך, אם בהסוואה כלשהי או באופן גלוי, וגורמת לחיסול
דמות המפתח, בדרך שתיראה טבעית כמו מחלה פתאומית או ממושכת, או
בדרך לא טבעית כמו יריית אקדח או שימוש בסם קטלני.

סמוך לחדר במחלקה ה' שכב איש מבוגר כבן 65. אורי זיהה, שקשה
לנו לקיים איתו דיאלוג והעביר את תמונתו, לאחר שהתמקד בפרצופו
במבט דרך המשקפיים. מסתבר, שהיה מדובר בצילו של חאפז אל עאסד,
נשיא סוריה. ההוראה הועברה למרכז העצבים של הארגון. עוד באותו
יום התארגנה חוליית חיסול, שנשלחה לחסל את נשיא סוריה.
בעיתונות מאוחר יותר יצאה הודעה על מותו של הנשיא. נאמר בה, כי
הוא נפטר ממחלה. רק אנחנו במרכז העצבים ידענו את הסיבה
האמיתית.