"צלמי לי פינוי"
יום רביעי, 16 באוקטובר 2002.
אני לוחצת על כפתור הcam, ובקליק אחד הקופסא הדיגיטלית שבידי
קמה לתחיה. הקליק כמעט שאינו נשמע: הנערה שמצד שמאל שלי פוכרת
אצבעות וממלמלת "הם כבר התחילו, אין לנו סיכוי, הם כבר
התחילו", כאילו שחשבה לעצור בגופה את פלוגות היס"מניקים
המסתערים. מצד ימין שלי, אשה צעירה מדברת אל בעלה שבמושב
הקדמי: "זה כנראה פינוי מרצון, משה זר סגר איתם איזו עיסקה.
היית צריך לשמוע איך דניאלה וייס דיברה אליו אחרי זה. אומרים
שברגע שהיא שמעה על הפינוי היא לקחה איתה באוטו את הקטנה של
משפחת גביש ועלתה לחווה.  בטח לה לא עשו בעיות כאלה.  לך תעצור
ילדה שחצי משפחה שלה נהרגה בפיגוע."
אנחנו תקועים כבר רבע שעה במחסום שאחרי צומת ג'יט, חטיבת
שומרון וחטיבת יהודה מתווכחות ביניהן בקשר. הנהג הוא עובד
מועצה, זאת הסיבה שבכלל הצלחנו להגיע עד לכאן. האשה מציעה שנצא
ונלך ברגל,  אבל הנהג מתלבט. "אני לא יכול להשאיר את האוטו פה,
הערבים ישרפו לי אותו".
אני מנסה לתפוס דרך החלון תמונה פוטוגנית להפליא של חייל שנשען
על ג'יפ שלו, וברקע השלט "מאחז גלעד, ע"ש גלעד זר הי"ד", אבל
בדיוק אז האוטו מתחיל סוף סוף לזוז. האשה מצד ימין  עוצרת לפתע
את שטף דיבורה ומסתכלת בי בחשדנות מבוהלת:
"את עיתונאית?"

הרב לבנון  עמד על במה מאולתרת מתחת לבית הכנסת והודיע שהושג
הסכם והוחלט להתפנות מרצון. מסביבו היה צפוף- בחדשות הודיעו על
"מאות אנשים", סימן שיש לפחות אלף. העיתונאים התעייפו מהעצרת
די מהר ופנו להציק לתריסר החיילים שהסתובבו במאחז בחוסר מעש.
"האם תהיה מוכן לפנות מתנחלים שיתנגדו?" "האם הצבא נוקט פעולות
לכינוס כוח גדול באזור?"
אין תגובה.
לידי, סוקרת את החגיגה במבט קודר אסתר, נאחזת סדרתית. היא
הלוותה לי נוזל לעדשות בחוות מעון.
"תגידי, את חושבת שיהרסו את המבנים?"
אני מושכת בכתפיי, תוהה אם לספר לה על שיירת הבולדוזרים שחסמה
לנו את הכביש בדרך לפה.
"בטח לא." אני אומרת בסוף "אומרים שהם השיגו איזה הסכם"
פניה נשארות קודרות.
"את יודעת, חזרתי לחוות מעון אחרי הפינוי הראשון ההוא. הם הרסו
הכל, עד הבסיס. אפילו לא זיהיתי איפה היה בית הכנסת"
כמעט נגמר לי הפילים, אבל רק ליתר ביטחון אני מצלמת עוד תמונה
של בית הכנסת, לפני שאני מכניסה את המצלמה.
לא, אני לא עיתונאית.

"הסככה בידינו"
מוצ"ש, 19 באוקטובר  22:00
ביום חמישי בערב הודיעו בחדשות על הריסת מבני קבע בחוות גלעד.
במוצ"ש ב10 בלילה, אחרי צעידה של שעה, אני מוצאת את עצמי בחוות
גלעד, הפעם בלי מצלמה. (אמא שלי, ללא שמץ של חוש עיתונאי: "מי
יודע מה הולך שם, מספיק שילמנו על התיקונים בפעם הקודמת.").
בלי אוסף העדשות שיפריד ביני לבין המציאות, אני פתאום חלק מזה.

לא שרואים הרבה: אבק, אבק בכל מקום, מתמר מתחת רגליהם של אנשים
שרצים אל ומתוך, נדבק לבגדים עד שאי אפשר לזהות מי חייל, מי
נאחז, ומי סתם חובש. במרכז ענן האבק סככת עץ שמועמדת להריסה.
חיילים סוגרים עליה בטבעת, פניהם כלפי חוץ וידיהם שלובות
בחוזקה. מדי פעם נשמעת ספירה לאחור וחבורת נערים קרועי בגדים
ופרועי שיער מנסה לפרוץ את המעגל. חלק המעגל שמצידי בית הסככה
מורכב מחיילות. בהן לא נוגעים. בפנים מתנהל הקרב הגדול בין
היס"מניקים לבין תושבי המאחז שהסתגרו בתוך הסככה. מן הסתם עוד
חבורה של נערים בני 16-17 עם אש בעיניים. מדי פעם נפרד חלק
מהמעגל וגוף בועט ומוכה נזרק החוצה. זעקות "חובש, חובש לפה!",
והמעגל נסגר שוב.
שבעה אמבולנסים כבר עזבו מצפצפי סירנות, וחדשים רק מגיעים.
שיטת תגיות הזיהוי המיושנת יצאה מהאופנה מזמן, ואם תשאל את
השוטר המכה אותך לשמו הוא יענה "שחר איילון". אגדות אורבניות
מספרות ששחר איילון (מפקד משטרת יהודה ושומרון) עצמו הסתובב גם
הוא אי שם באיזור, אבל די קשה לזהות אותו בין כל הטוענים לכתר.

שתי חיילות שעומדות שלובות זרועות שולחות מבטים עורגים אל
השירותים הניידים, שבלחץ האנשים הפכו כבר מזמן ליותר ביולוגיים
מכימיים. הן נראות לי בגילי בערך, אולי רק עכשיו סיימו
טירונות. אני שואלת אותן בנות כמה הן, ואחת מהן, שכבר פתחה את
הפה לענות, חוטפת מרפק  ומלמול זועם  מהשניה.
אין תגובה.
בצד השני של המאחז, עומד מושבת בולדוזר שפנסיו הקדמיים דלוקים,
ולפניו מתפרש על האדמה מיטב הייצוג של האולפנות באיזור. יש שם
אולי מאה בנות, וזה נראה כאילו שרק החושך מונע בעדן מלשלוף את
הסריגה הנצחית ולהתייעץ זו בזו בעניין החוטים. במקום זה, הן
קוראות תהילים.
נהג הבולדוזר יוצא החוצה במבט מיואש.
בסביבות חצות הצבא נסוג מבית העץ, והבולדוזר משלב לרוורס
(מפחיד בדרכו כמה אנשים שהחליטו לנצל את החלק האחורי שלו
לפרישת שק"שים שגרתית). הוא מנסה לסגת, אבל קצת קשה להסתובב
כאשר בכל רגע מישהו משתטח על האדמה למולך בזעקות "תמות נפשי עם
פלישתים".
"נא לפנות את הדרך לטרקטור, נא לפנות את הדרך לטקרטור" רועם
רמקול אי שם. לאט לאט אנשים מתחילים להבין שזהו להפעם, המשך
אחרי הפסקה קצרה להתרעננות.

חשיבותה של שק"שאות
יום ראשון 20 באוקטובר, 3:00 בבוקר
"הם באים! הם באים!", הזרוע שמתחת לראשי מתקפלת למעלה באלימות
וגורמת לי את נזק-הפינוי הראשון (והיחיד) שלי לאותו לילה.
מסביבי, הרים של רגליים וידיים מתחילים להשתייך לאנשים, מישהי
ממלמלת "מה השעה". קר.
ההמשך, שהיה אמור להגיע אחרי הפסקת ההתרעננות הקצרה, מתעכב
ומתעכב. החיילים שכבר ספגו את מנת ההתנגדות הפסיבית היומית
שלהם נחים בצד הקדמי של המאחז, מסודרים בצורה סימטרית, אפילו
בשנתם. הצבא מחליף כוחות- ג'יפים חדשים מגיעים כל הזמן, 3
ניידות משטרה חדשות. מדברים על מסוק, אחר כך על טנק. אני מנחשת
שלקראת 4 בבוקר כבר יהיה פה קונצנזוס אפילו לגבי יחידת צוללנים
מיוחדת.
אבל הכל שקט, בינתיים. "מזל שהפינוי בלילה, לפחות אפשר לישון"
אומרת מישהי לידי "מה היינו עושים אם הפינוי היה ביום?". זה
באמת פינוי יוצא דופן- מכל האנשים שהגיעו, למשל, זה נראה כאילו
אני הייתי היחידה שחשבה להביא שק"ש. עכשיו כל אולפנת להב"ה
ופזורותיה מקבצת גלויות על השק"ש שלי, וברדיוס 50 מטר ממנו אי
אפשר לראות חלקת אדמה חשופה. אלה שלא זכו להצטופף על השק"ש
שוכבות על האדמה, מעורבבות אחת בתוך השניה, מנסות להתחמם.
מחשבה מפחידה: אנחנו בטח נראות כמו קבר אחים ענקי ככה.
לכולם קר, מסתבר שכולן הביאו  את הסוודר שלהן ליוכי "אז כשעוד
היו בלאגנים" ועכשיו לכי תמצאי את יוכי ותורידי אותה מהסוודר.
מישהי בעלת יוזמה  החליטה לחמם את עצמותנו הדאובות במעט פעילות
גופנית, והיא צורחת "הם באים, הם באים!" בכל שעה עגולה. בשלוש
בלילה, אחרי שהבנו סופית שזה רק עוד קריאת "יס"מניק, יס"מניק!"
תורנית אנשים הפסיקו אפילו לנסות להתרומם. זה היה יכול להיות
רגע מושלם בשביל היס"מניק לצאת סוף סוף מהניידת הממוזגת
ולטרוף את הסבתא, אם הוא לא היה חורפ שם כבר מזמן.
אני מגלה שאני כבר מזמן לא על הש"קש, ושאדמה חשופה היא דבר קר
למדי. אני מתרוממת בעדינות, מנסה לדרוך על כמה שפחות אנשים.
בעלת היד שעליה נמנמתי נראית מוכרת. אני מזכירה לעצמי לשאול
אותה אחר כך אם היא לא אחותו של אבי בוכווינדר.
סיור קצר בשטחים המשוחררים מעלה שיש עוד דרכים לבלות לילות
שבטרם פינוי.  חבורה של שביעיסטיות סמוקות לחיים מסתובבות
מסביב לחיילים ומנסות לדרג אותם עפ"י מסת שרירי חזה. בין משפטי
הפתיחה מככבים  "תשמע, זה באמת לא אישי" ו"רק תסביר לי למה היו
צריכים לזרוק אותה מהגג?". באופן מפליא למדי, מתפתחות אפילו
כמה שיחות.  בינתיים, בצידו האחורי של אחד הג'יפים, מתנהל מאבק
איתנים שבסופו פורצים משם שלושה נערים  עם שישיית בקבוקי
מי-עדן, ושקית לחמניות בזעקות "שלל אויבינו, שלל אויבינו!".
בדיוק כשאני כבר משתכנעת שרק ילדים בני 13 מסוגלים לשמור על
חום גוף תקין בשעות כאלה של הלילה, תהילה דוחפת אותי במרפק.
"תראי, תראי את המטורפים האלה"
הלכנו לראות את המטורפים. הם הסתובבו כמו נמלות חרוצות מסביב
לבית העץ וליקטו אל גגו שלל מציאות שכללו בעיקר אבנים בגדלים
שונים וברזלים שנשארו מהסוכה החקלאית.
תהילה רושפת בעיניה לעומתם, ואני נגררת אחריה בלי רצון, מנסה
לחשב את סיכויי כנגד מוט ברזל במשקל 10 קילו. הממצאים לא
מעודדים למדי, עד כדי כך לא מעודדים שאני מצליחה לשכנע בזה
אפילו את תהילה. "צריך להביא את איתי זר, הוא היחיד שיצליח
להשפיע עליהם".
איתי זר מגיע ברגע שמזכירים את המילים "אבנים על הגג". בבלאגן
של 12 הוא כבר ראה איך גורמים למישהו זעזוע מוח ככה. המטורפים
שלנו מתגלים כחבורת אמריקאים פעורים למדי, שלא מזהים את איתי,
וגם לא את שם המשפחה שלו. איתי  עולה אליהם למעלה, ואחרי בירור
קצר מתחילות האבנים לחזור בחבטה למטה. משפטי מערבונים בסגנון
"גברים נלחמים בידיים" ו"משחק הוגן זה משחק הוגן" עשו את
העבודה. מה לעשות, בכל זאת אמריקאים.
אנחנו מביטות בערימת האבנים שמצטברת מתחת לגגון הפח, ותהילה
מגיעה לנקודות אידוי. "תראי את זה!  מישהו היה עוד נהרג בגללם!
מה הם, חיות? "
לא, לא חיות, אני חושבת לעצמי, סתם חבורה של קואובויים
משועממים, שהגיעו לפה בשביל ללכת מכות עם השריף התורן.  ואכן,
המערב די פרוע פה, ואין סלקציה אידיאולוגית בכניסה.
ארבע בבוקר. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. וגם הכי קר. רתמנו
את האמריקאים הפעורים לאילתור מדורה, ומישהי אפילו סחבה תפוחי
אדמה מהמטבחון. "הם לא יצליחו לשבור אותנו" היא אומרת בטון
רציני לגמרי. כמה שביעיסטיות שצצות פתאום בכל מקום מתנדבות
להביא תפוחי אדמה אפויים לחיילים.

שהאחרון יוריד את הזבל
שש בבוקר, עדיין לא היה פינוי. לא ברור אם אנחנו שברנו אותם
או שהם שברו אותנו.  יותר ויותר אנשים עוברים למצב מאונך, אם
כי לא יותר ערני ממה שהיו קודם. פלאפונים, זוגות משקפיים,
כיפות ושאר דברים אבודים במצבים שונים של רמיסה מתחילים להיאסף
בפינת האבידות. רק את יוכי אפופת הסוודרים אי אפשר למצוא, ומי
יודע אם לא פינו אותה אתמול לבית חולים.
האור עושה דברים אכזריים לגבעה האקזוטית שלנו: בינות לאנשים
הישנים מתחילים להבחין בשקיות במבה, פיתות חצי לעוסות, בקבוקי
מי- עדן. להתעורר כשראשך אינו נתון בתוך  צלחת חומוס  מתברר
כעניין של מזל גרידא.  האנשים עמדו בגבורה במשימת חיסול הצידה
לפני שהיא תיפול בידי האויב. מישהי מתחילה לאסוף זבל לתוך
קופסת קרטון ואחר כך עוד מישהי, ועוד מישהי.
"אני לא מבינה את האנשים האלה" רוטנת לידי אחות-של "כל כך אכפת
להם מהארץ, הם מוכנים להיאבק בשוטרים כל הלילה, אבל ללכת עד
הפח בשביל שישאר פה משהו ששוה לשמור עליו? זה לא!"
כמה דקות אחר כך, כשאני מחפשת מקום שיהיה אפשר להפוך למשכבם
הסופי של שלושה בקבוקי מי עדן רמוסים, אני מגלה את הבעייתיות
הקלה שבטענותיה- הפחים כנראה התפנו מרצון כמה ימים לפני זה.
אני מניחה את הבקבוקים מאחורי אבן מרוחקת. בכל זאת, צריך לשמור
על תדמית, הטלויזיה תגיע עוד מעט.
ליד חלקת הדשא בצד ה"שקט" של המאחז יש לכלוך מסוג אחר- כפפות
פלסטיק מגואלות בדם, אריזות של אינפוזיה, תחבושות.  אני שוב
נזכרת בימים שבמד"א קרני שומרון עסקו בעיקר בלבנות שרשראות
מסיכות ביטחון של משולשים.
עוד מעט צריך לעזוב. מישהי מניחה בידי סידור.
מסתבר שיש מילים שעדיין יש להן משמעות.

"ושמחנו בבניינה"
כ8 שעות לאחר שעזבתי את חוות גלעד,  ב3 בצהריים ביום ראשון ,
הושלם השלב השני של הפינוי. נהרסו שלושת מבני הקבע האחרונים
שנותרו במקום, ביניהם בניין בית הכנסת.

הנוער השורד והאובד
במשך רוב השבוע שלאחר הפינוי -לפחות עד שנמצא פיגוע שיהיה
קטלני למורל האומה באותה המידה- התנהל בתקשורת גינוי פומבי של
הנוער הנושא בכינוי הפואטי "נוער הגבעות". רבנים, אנשי מועצת
יש"ע, וסתם עיתונאים שהטלאי הסרוג בוער על ראשם החלו להיזכר
בבהלה בימי טרום מורשת רבין החשוכים, ולחפש מבין הנאחזים אנשים
עם אף של רוצח פוליטי.  מבלי להיכנס לויכוחי "מי התחיל קודם"
ולספירת התפרים  ההשוואתית, הנה שאלה שכדאי שתתחיל להטריד
אנשים:  מדוע "נוער הגבעות" ולא "אנשי הגבעות"? כל אותם מגנים
אמיצים- איפה הם היו ביום ראשון בבוקר? ובמוצ"ש? ובשבועיים
שקדמו לכך?
המאבק על חוות גלעד ייצג אינטרסים של מגזר ענק. זה היה מאבק
באולטימטום שהופנה כנגד כל מפעל ההתנחלות, ובצורה כל כך בוטה
שאפילו אחרון המימד"ניקים  קלט את המסר. הזעקה  הצליחה לעורר
אפילו את מועצת יש"ע, סיסמאות מקסימות ניעורו משנתם
הפוסט-מעונית, והנוער שמע, והגיע. אבל מדוע רק הנוער? מדוע אלה
שבחדווה כה רבה שלחו את ילדיהם למערכה לא טרחו להצטרף למאבק
הזה בעצמם? למה  לא קמה במקום שום הנהגה מסודרת, אף מבוגר לא
לקח על עצמו אחריות לנהל את המאבק הזה בכלי התקשורת, בהפגנות
המוניות בכיכר מלכי ישראל, בהפצת ספרוני כיס וסטיקרים ובחסימת
צמתים?
כשהודיעו על פינוי חוות גלעד, אמר אבא שלי "עכשיו יש"ע תבער"
והביע  בכך תחושה של אלפי אנשים. אבל יש"ע לא בערה. במקום זה,
הוטל מאבק אידיאולוגי בן 10 שנים על כתפיהם הדקות של כמה מאות
בני נוער בעלי מקדם הצתה גבוה במיוחד.  בני נוער נפלאים,
אידיאליסטים בנשמתם, בני נוער שאפילו מוסדות החינוך הדתי-לאומי
עדיין לא הצליחו לקלקל. אבל אפילו בני הנוער האלה זקוקים
להנהגה, למהלך או לאדם שיבהיר להם שחוות גלעד היא רק חזית אחת
במלחמה ממושכת, שמתנהלת גם במסדרונות הכנסת וגם ברחובות וגם
בכלי התקשורת.
אין מלחמה כזאת כרגע, אין מנהיג כזה עכשיו. רוב הציבור מעדיף
להתעלם מהעובדה שהימצאות של 50 מבוגרים עם תוכנית התנגדות
מאורגנת, שמוכתבת מלמעלה ע"י כוחות שכבר נמצאים ברחובות,
בטלויזיה, בישיבות, היתה הופכת על פניה את כל מהלך הפינוי
בחוות גלעד.
פינוי חוות גלעד הוא כבר חדשות ישנות, בקרוב ימחו ממסכנו
שרידיו האחרונים של חיוכו היחימוביצ'י, והמאבק ימשיך למאחז
הבא. יש מספיק גבעות ביש"ע בשביל להעסיק את הנוער לפחות עד
הגיוס. אבל עד מתי ימשיכו מאתיים ילדים בני 16 להוות את חוד
החנית של המאבק שלנו? והאם זה אי פעם יספיק?