עכשיו היא מאושרת.
פעם העצב היה משתלט, היום כבר לא.
למה שישתלט, מה רע לה? אמא הפסיקה להציק, אבא מעולם לא פצה את
פיו, אין מריבות מיוחדות בבית. והחברים אומנם התרחקו, אבל יש
אחרים. תמיד יש אחרים, שלא תישאר לבד. ויש פעילויות, והיא רצה
לפה ורצה לשם.
ואיכשהו החיים עוברים. יום עובר, ואיתו השבוע, החודש, והשנה
כבר עפה. שנה שלמה בלי עצב, איזה עצוב.
עכשיו היא מאושרת. תמיד משהו חסר, אבל כבר לא אכפת לה, למה
שיהיה לה איכפת? כי אם כולם אומרים, שהיא מאושרת, אז היא
בוודאי מאושרת.

אבל בפנים היא חיה. הריקנות.
כמו בהוליווד: שהכל מנצנץ, השמיים כחולים והמשקפים ורודים,
ומאחורי זה אין כלום.
כי עכשיו היא ריקה.
ואין לה מה לומר, אין לה מה לצעוק, אין בעד מה להילחם. הכל
טוב, עכשיו היא מאושרת.

והיא לוקחת את המחברת ביד ואת העיפרון ומקשקשת מילים, מחברת
אותיות. אחרי שתלך, ימצאו את המחברת שלה, האדומה עם הפרחים
מסביב, ואולי יפתחו בעמוד הראשון, או שלא, ואולי יקראו ואולי
לא, ואולי יבינו, אבל כנראה שלא.
אין עוד ילדה מאושרת, הילדה כבר נעלמה. נשארה הריקנות,
שמהדהדת, סופה של תקופה.

"יום ב', אני חושבת.
שוב פעם כואב לי. ושוב פעם אמרתי לאמא, ושוב פעם היא לא האמינה
לי. מין מעגל קסמים, שאני לא מצליחה לצאת ממנו. כתבתי שלשום
שיר ומחקתי אותו. ועכשיו החלטתי לא למחוק אותו, אבל הוא כבר
מחוק, אז אני אנסה לשחזר:

היה הייתה ילדה עצובה
ילדה בוכייה, ילדה קטנה
עם השנים היא נעלמה
והשאירה שובל של כמיהה.

היה הייתה ילדה שמחה
ילדה מחייכת, ילדה קטנה
עם השנים היא נרצחה
והשאירה שובל של תמיהה.

היה הייתי אני
ילדה טיפשה, ילדה קטנה
רצחתי שמחה והעלמתי עצב
ועכשיו אני ריקה.
ואני חושבת, שעכשיו אני אלך לישון. כי היום היה יום טוב, ורק
דברים טובים קרו."