"הצבי ישראל על במותיך חלל", רעם קולו של הרב מעל לרגבי האדמה
הנשפכים אל תוך החור הפעור בליבה של האומה כאן בבית הקברות
הצבאי בתל-אביב, פוגעים בדגל המדינה שכיסה את הטלית קצוצת
הציציות ומשאירים צלקות על ליבי על כך שזיכרונך כבר הועם במקצת
למרות הכאב על האבדון. "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון",
המשיך הקול המרוחק קמעה, ואני זוכר איך אחרי שבישרו על מותך
יצאו הפלשתינים אל הרחובות בצהלות שמחה וגיל, יורים באוויר
ושורפים דגלים, את הדגלים של המדינה שלנו, ועכשיו? עכשיו אתה
שוכב כאן בן עשרים לנצח והם חוגגים, חוגגים את ניצחונם עליך,
"פן תשמחנה בנות פלישתים", ו"הן" אתה חושב לא שמחו? שמחו ועוד
איך שמחו, אחרי כל אובדן הן שמחות, ולאן אנחנו הגענו, יכול
להיות שאם אתה היית עומד פה, רבים אחרים לא היו עומדים פה, ומה
נותר לי לומר? על מה שקורה עכשיו, ועם כל המצב הזה בעודי עומד
מול קברך הפעור, ואם תבוא ותשאל: האם זה היה שווה את זה? אני
אעמוד מולך ואומר חד משמעית כן, זה היה שווה את זה, זה קשה,
נכון, אולם בכל זאת ולמרות הכל הכאב והאובדן, זה שווה את זה,
ואתה ידעת את זה, יכול להיות שאם היית חולק עלי היית עומד פה
לצידי, ומישהו אחר היה נטמן, ובכל זאת אומר: "הרי בגלבוע אל טל
ואל מטר עליכם", ארורי עזה, חנק ומוות ברעב על כולכם, על בתיכם
הצפופים, ועל כבישי התופת הפרושים כקורי עכביש אפלים בתוכך,
"כי שם נגעל מגן גבורים..."

אחי, מה עוד אוכל לקונן עליך ומה אוכל לומר? ש"קשת יונתן לא
נסוג אחור..." ירית עד הכדור האחרון על מנת למשוך את תשומת
ליבם ועינם אליך וחרבך גם היא לא תשוב ריקם, וכשנגמרו הכדורים
הסתערת בנשק קר, איני יודע מה עבר לך בראש, ומן הסתם ידעת לאן
אתה הולך. אמת, נפצעת, ומן הסתם עבורי עשית זאת, יכול להיות,
אך לא כך היו הדברים אמורים להיות. "שאול ויונתן הנאהבים
והנעמים בחייהם ובמותם לא נפרדו", הרי כל השנים היינו יחד, יחד
תכננו את הטיולים, את הגיוס ואת החיים שאחרי, ועכשיו בלעדיך,
בלי כוחך, מה כבר אני שווה בלעדיך? "מנשרים קלו" רגליך
"ומאריות גבר" כוח רצונך ואומץ ליבך, ומה אתה רוצה שאומר לטלי?
"בנות ישראל בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עלי זהב על
לבושכן" כי מה שווים לה כל מתנותיך כשאתה שוכב כאן, ואנו? לנו
נשאר לנו רק לשאול: "איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה? יונתן על
במותיך חלל" ומה עוד אני יכול להגיד? "צר לי עליך אחי יונתן
נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים", כי מה נשים כבר
מבינות באחוות גברים? הכרתי אותך שנים ומה לא עוללנו יחד ו"צר"
זאת לא מילה שמתאימה, זאת לא מילה שאני אוכל להגיד עליך, ומה
לומר? הרי עוד מילים יהיו בזבוז, בזבוז של נשימה ושל מקום על
דף. מילים לא נועדו לאנשים כמוך, מילים רק נחרתות על הדפים
ונזרקות אל חלל האוויר ורק אחזור  שוב ואשאל: "איך נפלו
גיבורים ויאבדו כלי מלחמה?"
הציבור יעמוד לאמירת הקדיש.