זה אף פעם לא קורה ביום.
דווקא במהלך היום הכל בסדר. באמת שהכל בסדר.
אני אפילו לא שמה לב לזה בכלל. כל היום צוחקת, נהנית, טיפה
נזכרת... לפעמים יש פלאשבקים, אני לא אשקר ואומר שלא, אבל ברוב
היום הכל סבבה.
ואז מגיע הלילה. תמיד מתישהו, בשלב כלשהו, מגיע הלילה.
בין אם זה באמצע ההנאה, בסופה... זה מגיע.
תמיד מגיע הלילה, אני מגיעה הביתה, אחרי יום שלם בחוץ, הולכת
לחדר, מעיפה מעליי ת'נעליים, מחליפה למכנס אדום, שחצי תחתון
בולט החוצה כשאני לובשת אותו, חולצה ירוקה גזורה.. פיג'מה.
הולכת למחשב. וכאן הכל מתחיל. פה מתחילה הבעיה.

אני חושבת שזה לא פייר.
איפשהו, זה נכון שלא עשיתי כלום כדי שזה יהיה אחרת, אבל
כאילו... זה לא שזה כזה היה חשוב לי.
כנראה שמבינים כמה זה חשוב, רק אחרי שהכל קורה. רק אחרי שהכל
הולך, וכבר אי אפשר.
פעם חברה אמרה לי שהיא לא מבינה איך זה, שכשבנאדם מודיע שהוא
נוסע לגור בחו"ל אז זה מבאס והכל, אבל זה לא כואב כמו כשבנאדם
מת.
כאילו... בסה"כ זה אותו דבר בערך, לא?

"טאי, את רוצה לרדת?" - "יו יוצה..."
חמוד.
אבל עכשיו אני באמת לא רוצה לרדת. באמת שלא רוצה.
גם לא רוצה שאתה תרד. מעניין שדווקא עכשיו אתה לא שואל, אלא
פשוט קובע.
עושה את זה, כאילו שאתה חייב וזהו.
והיא אומרת שהחיים חרא, אבל צריך להתעודד שלפחות לא רע לו. אבל
החיים לא חרא.. באמת שהם לא חרא. וזה שלא רע לו, לא מעודד אותי
במיוחד. נראה לי שבכלל לא כואב לי עליו. נראה לי שיותר כואב לי
על אמא, שלא יודעת איך לקבל את זה.

והאידיוט הזה, שלא מוכן להקשיב ולא מוכן לדבר על זה, חושב שזה
ייעלם. אפילו לא בא לראות. מחכה לאיציק וגילה, כי להם זה יותר
קל. רק נראה לו...

בחיים לא חשבתי שיגיע היום שבו אני אהיה זאת שתכתוב עליו.
תמיד קראתי את ליזה, ומה שהיא רושמת. אף פעם לא תיארתי לעצמי
שיום אחד, גם אני אהיה כאן. יום אחד, יהיה תורי.
והנה... הוא הגיע. למרות שהכחשתי את הרגע. כאילו... חייתי במין
שאננות כזאת, שזה לעולם לא יקרה וזהו.
טיפשה.

ותמיד תמיד, לא משנה איפה, לא משנה מתי, לא משנה איך...
תמיד כשהכל נגמר, והאור נכבה..
רק השתיקה נשארת.