אתמול בלילה נפל דבר בישראל.
בערך בחצות נעץ בי הירח מבט מאשים -
הלב שלי - נסדק
מין קול שבירה דקיק
המתגבר על המולת העיר.
סדק קטנטן נפער,
מנקודת החיבור בין שתי הגבעות העליונות
כלפי מטה, יוצר שלוחה קטנה הנוטה ימינה.

כל אימת שהייתי עושה צעד,
הייתי שומע את צליל הלב הסדוק,
כזכוכית מנוערת בקופסאת שימורים
שמזכירה לי ומזהירה את כולם
שמתוך הסדקים מטפטף לו הרגש.

ואמנם הייתי יחף בשעת חצות,
ולא מצאתי לי
אלא רק קבקב בודד שהקל עליי
לא לדרוך על הרסיסים.
ואף שלא נחתכתי, היה העניין כואב עד מאוד.