"חם לי!" התלוננתי ליוסי, "כל היום, אפשר כדור בבקשה אני יכול
לטעום?"
אני לא מסוגלת יותר.
הליכת רגליים כבדה הפסיקה את קיטורי, הרמתי את מבטי מעל
הגלידות הקרות וראיתי חייל עייף ושקט מולי.
"סליחה" הוא אמר.
"אפשר לטעום בבקשה גלידת בננה?", החייל היה לי מוכר אבל מצד
שני בעיר הקטנה שלי כולם מוכרים.
"בוודאי, אין בעיה", הגשתי לו כפית גדושה של גלידת בננה וצפיתי
בו מלקק אותה בהנאה.
"וואו, כמה זמן לא אכלתי משהו קר" הוא אמר בחצי חיוך "בצבא לא
מספקים גלידות כאלה טעימות".
"אני רוצה שלושה כדורים" הוא חייך "בננה, שוקולד ובננה". "אתה
בטוח" שאלתי, "אתה לא רוצה לגוון?", "לא" הוא צחק, "אני הכי
אוהב בננה".
בודדים האנשים בעולם שכל כך אוהבים את טעם גלידת הבננה, או
שאתה אוהב או שאתה לא.
"15 שקלים בבקשה". הוא הוציא את ארנקו מכיס מכנסיו ועצר. לפתע
בהה בי החייל.
"הכול בסדר?" שאלתי אותו בתמיהה, "קרה משהו?"
"קוראים לך דנה, נכון?", הסתכלתי עליו בהלם קל "כן קוראים לי
דנה".
"דנה שכטר?" הוא שאל.
הסתכלתי עליו והתחלתי לבחון אותו, הפנים היו מוכרות לי אבל
נראו כה עייפות וטרודות, הוא נראה מאושר אבל כל כך עייף
ומוטרד.
"אני איתן", "את לא זוכרת אותי?" הסתכל עליי באכזבה.
"אני מצטערת... אני... הזכרון שלי לא כמו שהיה פעם", איך אני
יכולה להגיד את זה אני רק בת 18...
"היית מדריכה נכון?", "לפני כמה שנים כשהיית בת 14 הדרכת ביום
הזיכרון ליצחק רבין נכון?".
"כן אתה צודק "
"אני הייתי הנער היחיד בקבוצה שהיה יותר גדול ממך", "זה
שהתווכח איתך כל הזמן..."
פתאום היה לי פלאשבק, איתן הנער הבלונדיני עם החיוך המקסים
עומד ניצב מולי לבוש מדים וגאה בכומתה הסגולה שעל כתפו, בסיכה
שעל חזהו, במסלול שהוא עבר.
"וואו איתן... שנים", חייכתי.
"עכשיו נזכרת אה?" ,"אם את לא זוכרת חניכים שלך כנראה שמצבך
באמת קשה".
"היית החניך הכי מבוגר שלי" ניסיתי להמלט מהמבוכה.
"בזה אני כמעט בטוח שאת צודקת".
"אבל דבר אחד אני לא מבינה, איך הגעת לכומתה הסגולה?", "תכננת
על טיס למיטב זכרוני".
"באותו יום, אותו יום שהדרכת אותי, זה היה היום שמילאתי את
הטפסים למיון הראשוני לטייס. רק חלמתי על איך אני אהיה הטייס
הראשון של המכינה שלי ואז פגשתי אותך. ואחרי ששמעתי את דרך
החיים שלך, את השאיפות ואת הרצונות שלך ידעתי שאת מישהי שצריך
להקשיב לה והקשבתי. חזרתי הביתה ולא שלחתי את הטפסים לטייס,
חיכיתי ליום מיון שלי וביקשתי גבעתי, ליתר דיוק פלס"ר גבעתי"
"וקיבלת?" שאלתי.
"נו מה חשבת?" הוא חייך, "שחניך שלך לא ילחם כמו שלימדת
אותו?"
חייכתי חיוך מרוצה, יכול להיות שעשיתי משהו טוב פעם בלי לשים
לב?.
"ואתה מרוצה מאיפה שאתה, וממה שאתה עושה?"
"אני רק בתחילת הדרך" הוא אמר "דרך ארוכה עוד לפני אבל אני
רואה עתיד ורוד".
הוא לקח את הגלידה שלו שנמסה כבר, איחל לי בהצלחה והלך לדרכו.
לפני חודש וחצי פגשתי את איתן שוב, על סף קברו, כשאלפי פרחים
סגולים סובבים אותו ודמעות לא הפסיקו ליזול כי בגללי הוא הלך
לשם ובגללי הוא כבר לא יחזור.



מוקדש לאיתן נוימן ז"ל
לוחם הכמותות הסגולות.