בנצי שומאכר, מודיע משטרתי

זו היתה שעת לילה והרוח ייללה בחוץ. אני אמנם זוכר לילות
סוערים יותר מאלה, בשנת תרפ"ט, אבל לדלקת הפרקים שפקדה אותי
ככל שהקור התגבר, זה לא הזיז... ישבנו מסביב לשולחן במאורת
ההימורים. ציגויינר הזקן חייך חיוך מלא קמטים וחלק את הקלפים.
ערמת ידיים רועדות ומקומטות הושטה לשולחן ונטלה חופן חטיפים.
"הפרס הפעם למנצח בתחרות הברידג'...", אמר בחיוך גאה, "הוא
המזוודה הזו..."
לציגויינר הזה יש בן צעיר, בנדיט גדול בעולם התחתון.
"זה ממש יעזור לי...", גחכתי, "יהיה לי במה להחזיק את הטחורים
שלי..."
"אימבציל אחד!!!", התעצבן ציגויינר, "עוד לא ראית בכלל במה
מדובר!!!", אמר ופתח בידיים רועדות את המזוודה, חושף את כלי
הנשק שבתוכה... אמנם היה באותה שנייה רעם מתגלגל בחוץ, אבל הלב
שלי הלם יותר חזק, כמו ינוקא על מוטורצייקל.
המשכנו לשחק וציגויינר העיר משהו על הקשיים שהיו לבן שלו להשיג
את כלי הנשק. זה היה האות לציגלר הקומנדנט, שהאזינה לנו דרך
המכשירים במעיל שלי, לשלוח פנימה את השוטרים ולעצור את חבורת
הקשישים, לעצור אותי. הושטתי את הידיים אחרי מחאה קצרה כביכול.
זה ישתלם לי...

רב-פקד קארין ציגלר

כבולים בשלשלאות, ידיהם הרועדות מביעות מחאה רפה, הובלתי את
חבורת האסירים הקשישים לתא המעצר. את בנצי, ברנש עם בלורית
דלילה ואף מרשים, שחיוכו הליצני תואם את החליפה והעניבה,
הובלתי למשרד.
עמוס ישב על כסאו, משועמם, מקפיץ מטבע על השרוול של הבלייזר
הסגול שלו.
"עמוס, תכיר, זה בנצי שומאכר, בדרן במועדון האידיש שבתל
אביב... הוא סייע לנו ללכוד את חבריו הקשישים שסחרו בנשק,
בתמורה לכך שלא יועמד לדין על חובות ההימורים שלו... הוא
המודיע החדש שלנו..."
"אהלן ס... סליחה, תזכירי לי איך אמרת שקוראים לו...?", חייך
עמוס חיוך רב משמעי.
"בנצי שומאכר..."
"תגיד...", שאלתי אותו בחיוך, כשבנצי יצא מהמשרד, מפזם שיר
באידיש, "אני מבינה, לפי הקפצות המטבע, שמשעמם לך היום..."
"כן...", פיהק, מקפיץ מטבע על אפו הארוך, "משעמם לי משהו
נורא... בא לי לעשות שטויות..."

ציון

בחודש מרץ, שנת 2008, היה גל פשע בעיר באר שבע... באותו היום
בו מדובר, סרקתי בראיית הרנטגן את הרחוב, מציץ על התושבים...
בריון שמן אחד, עם קעקועים והכל, הטיל שרשרת לפנים של פנקיסט
מכנופייה יריבה. הפנקיסט ירק שיניים ודם, מקלל. לידם בחור
שרירי במעיל עור הטיל רואה חשבון צנום וממושקף  על גג מכוניתו
והחטיף לו קצת. לידם מישהו פרץ לאיזו דירה, לידו מישהו הבעיר
חנות. בני האדם הם יצורים אלימים עד כדי חולניות, ממש מגעיל.
אני לא מתיימר ממש להבין אותם, אולי רק לגלות אמפטיה ככל האפשר
אבל לא יותר...

"תשלחו שוטרים לשטח...", פיהקה ציגלר, "שיעצרו את המהומות..."

כעבור מספר שעות נשמעו רעשים נוראיים מכיוון הדלת, משהו בין
שריטות על הדלת לדפיקות. הדלת נפתחה וכרישי זחל פנימה, זוחל
במלוא כובד משקלו על הרצפה ומורח אותה בדם. שיערותי הלבנות
החווירו עוד יותר ועיניו, השקועות בלחיים שמנות, בלטו החוצה
באימה.
"כחחחח... הצילו....", חירחר כרישי.
"שמישהו ייקח את כרישי בניידת לבית החולים!!!", ציותה בקור רוח
מהול בבהלה ציגלר. לפעמים נדמה לי שיותר אכפת לה מאיתנו ממה
שהיא מודה בפני עצמה.
"אני מתנדב!!!", אמר במהירות נימני, שתמיד אוהב לעזור.
"אני אסע איתם בניידת, אם זה בסדר!!!", אמרתי מיד.
הסירנה המשטרתית הופעלה ויצאנו לדרך. כרישי שכב במושב האחורי
של הניידת, חור ענקי פעור בבטנו. הנחתי יד על בטנו וחשבתי
מחשבות שמחות. גל חום יצא מידיי והאיר את האזור...

"הרופאים נותנים לי לאכול טפטים!!!", צרח כרישי ברמקול של
הטלפון המשטרתי, למחרת, "אני כבר מחכה שאחזור לסביח שליד
התחנה!!!"
הוא השתעל, מותיר מקום לרעמי הצחוק של כולם.
"כרישי, כרישי...", התפקע נימני, "אנחנו מתגעגעים אליך ומחכים
שתחזור..."
"רק אל תשכחו להתקשר אליי מדי פעם ולשים אותי ברמקול, אם יש
משהו מעניין שקורה!!!"
סיימתי את השיחה, שם לב שעמוס נראה עצבני במיוחד, מגרד באפו
הארוך.
"מה קורה, עמוס...?", שאלתי אותו. הוא רמז לי שניכנס לחדר
הישיבות וסגר את הדלת כשנכנסנו.
"עקב כריתת יערות, מחלקת התברואה מזהירה", הוציא עמוס פתק מכיס
הבלייזר הסגול והקריא, "שבאזור באר שבע מסתובבים נחשים
ארסיים... לציבור מומלץ שלא לצאת מהבית בימים הקרובים..."
"זה באמת נשמע מדאיג...", הסכמתי איתו, "אני אדבר עם
ציגלר..."
"טוב, אני חייב לזוז...", זרק עמוס ואץ רץ משם. ניסיתי לסרוק
את מחשבותיו, כי הרגשתי שהוא מסתיר ממני משהו, אבל הוא רץ מהר
מדי.

"הם בטח סתם זורעים בהלה מיותרת ליתר ביטחון...", פיהקה ציגלר
וקרבה את כוס הקפה המהביל לשפתיה האדומות.
"בכל אופן, רצוי שנזהיר את האחרים, שיקחו לתשומת ליבם..."
"כן, אתה צודק..."
"תגידי...", שאלתי אותה פתאום, "למה בזמן האחרון נראה לי שיש
מתח סמוי בינך לבין עמוס...?"
"אה, כן", זרקה כלאחר יד, "היה בינינו איזה קטע..."
"זה רציני...?"
היא הסמיקה, דבר נדיר אצלה.
"לא, סתם קטע... משהו מיקרי כזה, עם עמוס קשה להיות רציני..."
בשעות הצהריים כבר תפקדה התחנה כרגיל. יעל שוסטר, ששובצה
כשוטרת מקוף, חזרה מהמשמרת שלה ופלירטטה עם הטירונים כהרגלה.
נימני ישב על הכסא שלו וקרא איזה ספר.
כל שאר הטירונים הסתובבו במסדרון הלוך ושוב, כלהקת ציפורים
בכחול כהה. כולם היו רגועים, מדי פעם היו ליחשושים על הסכנה
הרובצת בחוץ, אבל שום דבר רציני...
רק עמוס פסע הלוך ושוב בנעליים הצבאיות שלו, שרקעו בקול מרשים
על הרצפה... הוא חייך לעצמו את החיוך הפרטי של עצמו, מחניק
צחוק מתגלגל ומורח בידיו ג'ל על בלוריתו המרשימה... אחר כך אסף
את שיערו בקוקו והתכוון ללכת משם...
"אז מה, אני רואה לפי החולצה שאתה אוהד של "רייג' אגיינסט דה
משינה, הא...?", נעמד נימני בהתרסה מול עמוס.

עמוס שתק והאדים בכעס, הוריד במיצחו פועם כהוגן...זו היתה הפעם
הראשונה שראיתי את עמוס רציני...
"קוראים להם רייג' אגיינסט דה משין!!! אתה תקרא להם בשמם,
חתיכת בור !!!", לחש עמוס בזעם לנימני.
"נו ומה הם שוים....?", גחך נימני, "יובל בנאי הזה לא מגיע
לקרסוליים של...."
"של הביטלס?!", צחק עמוס וחטף את הדיסק מידיו של נימני, מותח
את ידו מעלה ככה שנימני לא יגיע, "הלהקה הנחנחית הזו?! מארק
צ'פמן עשה טובה לאנושות..."
"תביא לי את הדיסק, יא בנזונה!!!"
לפתע נשמעה צרחה מכיוון הארון במטבחון...  נימני ועמוס הפסיקו
את המריבה ונימני רץ לשם, גם יעל ועוד שני טירונים.  עמוס חזר
לחדר הישיבות.
ציגלר עמדה חיוורת מול המגירה הפתוחה במטבח, אוחזת בידה סכין.
"תקראו לשרותי הדברה...", אמרה בקור רוח, אוספת את העשתונות
שלה לשקית דימיונית.
התקרבנו מעט לשם, מהמגירה הפתוחה יצאו עשרות נחשים קטנים,
נופלים על הרצפה... נימני נרתע לאחור, יעל צרחה וברחה לחצר,
ביחד עם שני הטירונים...
"משהו לא מסתדר לי...", אמרתי לעצמי, אין לי מושג למה.
אלפי נחשים זחלו סביבנו במסדרון ובחדר המנוחה, לשונותיהם
מתפתלות על הרצפה, מדי פעם איזה ניב נחשף. ניסיתי ללכת, בתוך
כל הצרחות, לעבר החצר. נחש אחד זקף ראש לעברי, שולח שן מאיימת
סנטימטר מהיד שלי...
בכל המהומה הזו, פתאום הופיע שוב עמוס. הוא רקד בעליצות משונה
בבלייזר הסגול שלו, מפזם לעצמו שיר בלוז ישן, כתפיו המרשימות
קופצות מדי פעם. הוא הקפיץ מטבע וזמזם, מתקרב באומץ מוזר
למגירה. למול עינינו הנדהמות הוא אחז לפתע בערמת נחשים ביד
אחת, מחייך חיוך מטורף... התבוננתי בו נדהם והתקשרתי
לכרישי...

פתאום הניח יד שנייה על הזנב שלהם, מבריג ומוציא את הבטריות.
הנחשים, שלפני שנייה התפתלו והפחידו אנשים, דממו כמתים. הוא רץ
למסדרון, מרים עוד חופן נחשים ומפרק אותם, עד שכל הנחשים דממו
כמתים.
"על נחשים מכניים שמעתם?!", התפקע מצחוק עמוס, "פחחחח גדול
גדול גדול..."
"זה ענק!!!! איך עבדת עליהם!!!!", שאג בצחוק כרישי ששמתי אותו
ברמקול, "איזה פתאים!!!!"
ציגלר הסתכלה על עמוס בהלם. היא נותרה המומה למשך מספר דקות.
"אתה צריך טיפול...", ניגשה ואמרה לעמוס, שקפץ וצחק והעווה
העוויות, בטון נוזף, "אני רצינית..."
עמוס נרגע וחייך אליה חיוך דק כזה, מרומז, שאומר, "אולי אני
שוטר אבל את הילד הפנימי שבי את לא תהרגי..."- והחל לצעוד לעבר
היציאה.
"חתיכת בנזונה...", עצר אותו בפתח נימני, אדום מכעס, כששבה
אליו היכולת לנשום, "אתה כל כך תשלם על זה..."
"כן, אבל בינתיים זוז ותן לי לעבור...", חייך עמוס חיוך מאופק,
אך ניכר בו שרצה לנשוך את נימני... נימני הלך משם, כולם התפזרו
ועוד יום עבודה נגמר...