עוצר את המכונית בצד הדרך, פותח את החלון ומקשיב. הרדיו שר
בעצב שיר אהבה ישן ומבחוץ מצטרפים הצרצרים ושכשוך המים לבלדה
מושלמת. מגשש בתא הכפפות, בין התמונות שלהם מהטיול בניו-זילנד,
מוצא קופסה. שולף ממנה סיגריה ומדליק. מעשן לאט, מתענג על העשן
שנכנס לריאות. העשן שהורס לו את הבריאות, ולא איכפת בכלל.
מכונית עוברת בכביש, האורות שלה צובעים בצהוב את הלילה, לרגע
מסנוורים אותו ואז נעלמים בסיבוב. שוב שקט.
מכבה את הסיגריה במאפרה ויוצא החוצה לנשום אויר, חושב עליה.
תוהה איפה היא עכשיו, האם היא מתעטפת בריח הגברי שלו במיטה, או
שמה יושבת איתו יד ביד באחד הפאבים באלנבי, צוחקים על העולם,
ועליו.
הלילה חם ודביק. מוריד את החולצה המיוזעת והג'ינס וזורק לתוך
האוטו. קופץ למים.
המגע של המים הקרים חודר בבת אחת לעצמותיו. מוחק כל מחשבה
מהראש פרט לצלילות של המים.
המים שמכסים את מרבית העולם הדפוק הזה, ואותו.
מוציא את הראש לנשימה ארוכה וצולל. צולל, כמו אותו שולה פנינים
עלוב שמחפש בתחתית את הצדפה האחת, זו שתביא לו את הבו'כתא
שממנה יוכל לחיות. הוא צולל אליה, האחת. האחת שהייתה שלו פעם.
הקרקעית, שמאז ומעולם הייתה שם, לועגת לקטנותו. והוא - הוא
מחבק אותה כמו שחיבק אותה בלילות, כששכבו מעורטלים יחד בסטודיו
שלהם, כמו שהיו אוהבים על חוף הים. לא מרפה.
מחזיק אותה בזרועותיו, זורם איתה למקומות שאליהם מעולם לא חשב
שיוכל להגיע. מרגיש את הקהות, השיכרון, ההרגשה שידעו יחד, בכל
העוצמה, בכל הכוח.
נסחף איתה.
נסחף עם המים, נסחף עם הזרם, נסחף עם החיים ומן החיים.
אוהב אותה כל כך. אוהב אותה..