מעכתי אותו.
הפכתי את הסנדל וניקיתי את מה שנשאר ממנו עם חתיכות נייר טואלט
שהיו בגליל ליד המיטה.
נכנסתי לשירותים, זרקתי את הניירות לאסלה, הורדתי את המים
וחיכיתי... חייכתי ושחררתי צחוק קטן וממזרי.
הסתכלתי על השתקפותי במראה ולא אהבתי את מה שראיתי, אבל הרגשתי
טוב כי ידעתי שלא יכול להיות יותר גרוע.
שטפתי את הפנים במים קרים, ולפני שניגבתי את המים מהפנים,
חזרתי להסתכל במראה ונזכרתי בעצמי.
נזכרתי בעצמי ובה, במלאך שלי, שיר.
הרגשתי איך התמונה שלה שוכבת עירומה על המיטה ממלאת את הראש
שלי.
תמימה, טהורה, מצחיקה כמו שרק היא ידעה להיות.
היא היתה אלוהים בשבילי ואני... בגדתי בה.
אני בגדתי ביצור האלוהי שהיה מוכן לסבול את ההומור המוזר שלי
ואת הדיכאון שאני משרה על כל מי שסובב אותי.
הרגשתי שוב את ההרגשה הנוראית הזו של הבגידה.
הרגשה של שפלות, של חוסר רצון לחיות.
הרגשה של מוות קר עוטף את הלב שכל-כך אהב אותה, הלב שעדיין
אוהב אותה.
ניגבתי את פניי מהמים, שהתחילו בינתיים לזלוג לאיטם במורד פניי
אל עבר הסנטר ומשם אל הכיור, והרגשתי את טעמן המלוח של הדמעות
כשעברו בזוית פי.
מסתבר שכל מחשבה עליה שחררה דמעה בזמן שבהיתי במראה, אפוף
ברחמים עצמיים וברוח נעימה של בוקר.
ניגבתי את הדמעות, אחת - אחת, ושטפתי שוב את הפנים.
הפעם ניגבתי אותם במהרה כדי לא לפגוש מול המראה את העיניים
שלה.
העיניים הכי כחולות והכי חודרות שיש.
לקחתי בידי את המברשת הלבנה, מרחתי עליה קצת "אקווהפרש"
וצחצחתי באיטיות.
ירקתי לכיור, גרגרתי 3 או 4 פעמים ושוב ירקתי לכיור.
ניגבתי את שולי פי ואת הסנטר משאריות המשחה, ופיהקתי.
יצאתי מהשירותים , פתחתי את דלת חדר השינה וראיתי אותן.
גלי שכבה על המיטה מכוסה בשמיכת הפוך שקנינו אתמול, ופיצה שכבה
על הפוף והסתכלה על גלי.
ליטפתי את פיצה מאחורי אוזן ימין, וחזרתי למיטה.
נשכבתי עם הפנים לכיוון עורפה של גלי ולחשתי "אני אוהב אותך".
הסתכלתי על פיצה, עצמתי עיניים וחזרתי לחלום על שיר.