פעם, לפני לא הרבה זמן, במקום לא רחוק מפה, חיו בחור ובחורה.
האהבה ביניהם הייתה מסוג האהבות האלה, שכשאנשים ראו אותם
ברחוב- לא הייתה קינאה בעיניהם, אלא רק שימחה בשבילם. אני לא
ממש אטעה אם אני אגיד, שהייתה בעיניי האנשים ברחוב איזו טיפת
אופטימיות למראה הזוג הזה, שבאמת ייצג את האהבה במלוא פריחתה.

ואז, ביום אחד לא כל כך שונה מהיום, הבחורה פשוט הפסיקה לאהוב
את הבחור, והחליטה לצאת ולחפש אושר במקום אחר. הבחור היה
שבור.

הבחור אהב את הבחורה עדיין מאוד, למרות שהיא חדלה מלאהוב אותו,
והיא מצידה מצאה לה אהוב חדש ומאוד שמחה איתו.
ואז, יום אחד, האהוב החדש של הבחורה ביקש ממנה, שתוכיח את
אהבתה אליו, והיא לא ידעה איך מוכיחים כזה דבר. אז הוא אמר לה
"תביאי לי את הלב של אהובך הקודם".  
אחרי לבטים קשים הבחורה החליטה באמת להביא את ליבו של הבחור
וככה באישון לילה יצאה אל בית אהובה הקודם עם סכין. כשהגיעה
לדירה של אהובה הקודם, היא קיוותה שהדלת תהיה נעולה, כדי שתוכל
להגיד, שלפחות ניסתה. אבל הדלת הייתה פתוחה, כי הבחור החליט לא
לנעול את הדירה, כדי שאם היא תרצה לחזור אליו- לא יהיה שום דבר
שיעצור בעדה. אז היא הלכה בשקט למיטתו וראתה אותו ישן בשלווה
כה גדולה ולרגע עבר בליבה זיכרון ישן מהתקופה, שהייתה מסתכלת
בו, כשהיה ישן לצידה. היא סילקה את הזיכרון ובתנועת סכין מהירה
חתכה את בית החזה שלו, חפנה את ליבו בשתי ידיה ומיהרה לחזור
לאהובה החדש.
אך בגלל החיפזון היא מעדה ושמטה את הלב מידיה. היא קמה, ניערה
את שימלתה, הרימה את הלב ובעודה מקרבת את הלב אליה, שמעה אותו
לוחש: "קרה לך משהו, יקירתי?".