ישבתי מהורהר בחדר הסגור. ניסיתי לא לחשוב על כלום. אבל כפי
שניחשתי, דווקא ברגעים, שאתה מנסה "לנקות" את המוח ממחשבות, הן
תוקפות אותך במלוא עוצמתן. שמתי איזה שיר מרגיע של "אניגמה"
וניסיתי להתרכז.
"אין, זה לא עובד", אמרתי, ספק לעצמי ספק לנוכחות החזקה,
שהרגשתי פתאום בחדר. אז ניסיתי לפחות לרכז את המחשבות על משהו
מוגדר, על מנת שאוכל להבין למה תקף אותי פתאום פרץ המחשבות
הזה. חשבתי עליה. שוב. אבל אסור לי לחשוב עליה. לא במובנים
כאלו, לפחות.
"תקשיב", שוב דיברתי אל הריק הסובב, "אתה יודע, שאני גם רוצה,
אבל זה לא תלוי רק בי. צריך שניים לטנגו, אתה יודע. ואני לא
חושב, שהיא מרגישה כאלו דברים כלפי. אני בכלל לא בטוח מה אני
מרגיש!". לאט לאט הבנתי עם מי אני מדבר. אבל סירבתי להאמין.
הוא ענה לי:" די, נו! אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה! אתה פשוט
פוחד להודות בזה! אם אתה לא תעשה משהו, אף אחד לא יעשה את זה
בשבילך. דברים לא קורים מעצמם , יו נואו".
אז זה נכון. הם צודקים. זו לא הפעם הראשונה, שאני מדבר איתו.
אבל זו בהחלט הפעם הראשונה, שהוא כל כך ממשי. והוא צודק. ידעתי
את זה מהתחלה. הוא תמיד צודק. נו, בטח. הרי אחרי הכל אנחנו
אותו הדבר. אבל...רגע, יכול להיות שבעצם...?! מה...? רגע אחד!
אז מה הולך פה? אולי אני לא...? היי! ליבי פעם בפראות כזו,
שהייתי בטוח שבעוד שניה והוא עף לי החוצה מהחזה. כל מה ששמעתי,
היה ה"בום בום בום" של הלב, שהדם זרם בתוכו בקצב מסחרר. אני
עוד אחטוף התקף לב או משהו.  
"היי! בוא הנה! לאן נעלמת?". ידעתי, שאני חייב למצוא אותו. יש
לי המון שאלות אליו. אבל איפה הוא? "איפה אתה, לכל הרוחות?"
"אתה יודע איפה למצוא אותי", שמעתי את קולו בתוך הראש שלי.
"אתה רק צריך לחשוב עלי וכבר אני פה. קסם".
יופי. הוא צוחק עלי. ממש מה שהייתי צריך עכשיו. עוד אחד שיצחק
עלי. "מי אתה?" שאלתי, למרות שלא הייתי בטוח אם אני באמת רוצה
לדעת.
"אתה יודע את התשובה הזו!" הוא ירה לעברי "אל תשחק אותה
מטומטם! אני בדיוק מה שאתה חושב שאני!".
"אז מה..? אתה... אני... אתה זה אני?".
"אתה רואה, שאתה יותר חכם ממה שחשבת? תן לעצמך קצת קרדיט."

נורא פחדתי בהתחלה. כל הסיטואציה הזו די הרעידה אותי. אבל ברגע
שהבנתי מה הולך פה, דברים זרמו יותר בקלות. אנחנו בעצם אותו
בנאדם. אני זה הוא והוא זה אני. כמה נחמד. סוף סוף מישהו,
שבאמת מבין אותי. מישהו, שאפשר לדבר איתו. אז המשכנו לדבר שעות
ארוכות.
היה כיף. ממש נהנינו. העברנו חוויות, מחשבות, סידרתי לעצמי את
הראש.
"טוב, אני צריך ללכת עכשיו" אמרתי, "נמשיך אחר כך?"
"סבבה. אני פה".
היה טוב, חשבתי לעצמי. אנחנו נסתדר מצוין.

אני והפיצול.