[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יצחק ירום
/
איפה שירה?

"היי אלון, השעה כבר ארבע. אנחנו סוגרים עכשיו".
"בסדר, בסדר. לא צריך לצעוק. אני הולך."

לפעמים הוא ממש מביא לי ת'סעיף, המוטי הזה. הרי כמו שאומרים,
יש צורה, ויש צורה. וזו לא צורה להעיר בנאדם מחלום כל-כך
מושלם. אני הרי תמיד יושב שם עד מאוחר, וזה לא שאני זר או
משהו. לא משנה.
כאילו שהטראומה של ההתעוררות לא הספיקה, והנה אני רואה איזה
מאה מאנייקים במגרש החניה של המתחם. תמיד יש פה מאנייקים, אבל
לא יותר מאיזה שתיים שלוש שמסתובבים בין הפאבים ומציקים. עכשיו
יש שם לפחות איזה שלושים וצ'קלקות וכל החרא הזה. מעניין מה
קרה? לא משנה. אני חייב לחזור לדירה, חייב לישון. אולי אני
אחלום את החלום שוב.





איזה לילה מזופת. היה לי ממש קשה להירדם. כאילו ששכחתי לעשות
משהו. זה קורה לי לפעמים. זאת אומרת, שאני לא מצליח להירדם כי
שכחתי משהו. מין מנגנון הגנה, אני מניח. כדי שלא ארדם עם תנור
דולק או גז פתוח. מדי פעם זה מציל את החיים שלי, אז זה די
נחמד, אבל לרוב זה ממש מעצבן. אני יכול להישאר ער לילה שלם, רק
כדי לגלות ששכחתי לכבות את האור בכניסה.

אבל גם שנרדמתי, זו לא הייתה שינה טובה. היה לי סיוט חוזר כל
הלילה. ככה אני כל הלילה מתעורר מסיוט, רק כדי להירדם ולחלום
את אותו סיוט מזופת מההתחלה. הקטע המוזר.. אני לא זוכר כלום,
למרות שחלמתי אותו איזה אלף פעם, לא זוכר כלום. כלום.

מעניין איפה שירה. אולי היא כבר קמה? אני אוהב להיות פה שהיא
קמה. לפעמים היא קמה משינה, כל-כך מתוקה, עם החיוך המטופש הזה
שלה, איזה טי-שירט מיושן והשיער שלה מפוזר בדיוק במקומות
הנכונים. בימים כאלה אני מסוגל לרחף כל היום מהמחשבות עליה.
אבל, לפעמים היא קמה עם איזה בחור מסוקס יחד אתה. בימים כאלה
אני ממש מעוצבן. מסוגל לרצוח את מי שינגן לי על הוריד הלא
נכון. זה לא שאני מקנא בו שהוא אתה, או כועס עליה שהיא לא
איתי, אלא בגלל שאני רואה את הבחורים האלה, וכמה שהם שונים
ממני, ההפך המוחלט, אני מבין שאין לי סיכוי אתה, שהיא לא בליגה
שלי. היא יוצאת עם איזה מייקל ג'ורדון, ואני אפילו לא נדב
הנפלד. פשוט לא בליגה שלה.

אני שונא לעבוד, שונא את האנשים במשרד. אם הייתי יודע שלא
אתפס, הייתי מחסל את כולם, את כל המגעילים האלה שחושבים שהם
יותר טובים ממני. כולם שם כל-כך יפים שזה פשוט מרגיז, והחיים
שלהם כל-כך מושלמים. הייתי הורג אותם. סליחה, הייתי: משפד
אותם, חותך אותם או אולי שורף אותם, שיכאב.

שירה גם יפה ומושלמת, ממש מושלמת. היא לא כמו המגעילים מהמשרד,
היא רואה אותי באמת. היא אפילו מקשיבה לכל הרעיונות והמחשבות
שלי ולא אומרת לי שאני טיפש או רפה שכל. אבא שלי היה אומר לי
תמיד שאני מפסידן, שאני אפס. הוא היה צמוד אלי. עוקב מקרוב.
מחכה רק לרגע שבו אכשל, רק כדי לתת את שורת המחץ שלו: "לא ייצא
ממך כלום בדרך הזאת. אתה חייב לקחת את עצמך ברצינות ולחפש איזה
ייעוד לחיים שלך. משהו שתאהב."





כמו תמיד, גם היום בעבודה היה חרא. ואיפה שירה לעזאזל?

אולי היא במקלחת. מדי פעם היא  מתקלחת באמצע היום. סתם ככה היא
מסתובבת בדירה עם מגבת לבנה צמודה, והשיער  שלה, השיער הרטוב
שלה, כל-כך בתולי ויפה. לפעמים אני ממש יכול לראות את הפטמות
הזקורות שלה מעבר למגבת.

אבל המים לא זורמים. למעשה, הדירה שקטה באופן מפחיד. אפילו
העיתון עוד בשקית בתוך הדלת, אפילו הכלים עוד בכיור מאתמול.
שירה אף פעם לא נותנת לכלים להתייבש בכיור. היא תמיד מסדרת פה
את המטבח ובכלל את הדירה. היום  לא, היום הדירה נראית נורא.
אולי שירה עוד לא חזרה מהעבודה.

שירה היא המשפחה היחידה שלי. לא בדם, אבל היא האדם הכי קרוב
אלי בעולם. אמא שלי לא מדברת איתי מאז התאונה של אבא. היא לא
עונה לטלפונים שלי ואפילו פעם ענתה ונתקה לי בפרצוף. פעם היינו
מדברים המון, כל יום כמעט. הייתי מספר לה על החיים המסריחים
שלי. סיפרתי לה את כל המחשבות שלי.  גם את הדברים שלא סיפרתי
לאף אחד. אבל היא בגדה בי והשאירה אותי לבד. אז מבחינתי, שירה
היא המשפחה היחידה שלי.

אני כבר לא יכול להבדיל בין העיתון של היום לזה של אתמול, או
לצורך העניין לעיתון של שבוע שעבר. הכל אותו דבר. כאילו
שהמדינה נשארת באותו מצב מחורבן יום אחרי יום, ושום דבר לא
משתנה ושום דבר לא מתקדם. הנה רק היום היה פיגוע בשרון וירי
בשומרון. בכנרת נגמרים המים והנה עוד אונס ורצח בירושלים.

השעה כבר שבע. ואיפה שירה לעזאזל?

את שירה פגשתי לפני שנה. הייתי לחוץ בשכר דירה, ושירה הייתה
הראשונה שענתה למודעה. היא הייתה מושלמת, אז סגרנו את העניין
בתוך דקות. כבר שנה היא השותפה שלי, וכל יום שלישי אנחנו
יוצאים יחד עם עוד כמה חברים למונבז במתחם. היום יום  שלישי.
ואיפה לעזאזל שירה?

טוב, אני הולך לבד. אני אראה את שירה אחר כך.





"מוטי, איפה שירה? איפה כולם?"
"אלון, אתה בסדר? נפגשתם אתמול. כמו כל  שבוע. אתה, שירה,
מורדוך, מוזי וכל החברה."
"מוטי, אנחנו נפגשים כל יום שלישי. היום יום שלישי. איפה
כולם?"
"אלון, נראה לי ששרפת יותר מדי תאי  מוח בשירותים. היום יום
רביעי ואתמול נפגשתם."
"טוב ביי. לא משנה."

אני לא אוהב שזה קורה שאני שוכח ימים. זה לא קורה לי הרבה, אבל
קורה לי מספיק. אני מסוגל לשכוח ימים שלמים, אפילו שבוע. אני
באמת שונא לשכוח את יום חמישי, כי אז ביום שישי אני נוסע
לעבודה כאילו זה היה יום חמישי. בהתחלה זה נחמד לעבוד, כי כל
המגעילים האלה לא שם, אז אני יכול לעבוד בשקט. אבל אחרי איזה
כמה שעות שאני עובד ומגלה שיום שישי, אני ממש מעוצבן, מסוגל
לרצוח את מי שינגן לי על הוריד הלא נכון.

מוזר במגרש החניה יש סרט כזה שהמאנייקים משתמשים לתיחום זירת
רצח. עכשיו אני נזכר, הרצח שהוזכר בעיתון, כתבו שהגופה התגלתה
במגרש החניה של המתחם. למשטרה כמובן, אין קצה חוט, זה מה שכתבו
בעיתון.

אולי אני פסיכי, כמו הפסיכית הזו מהסרט "רואה בקלפים" שחולמת
על מקרי רצח, כי אני מתחיל להיזכר בסיוט של אתמול, ובבירור אני
זוכר שהיה קשור לאיזה רצח או מעשה אלים אחר. לא משנה.


"אלון,  אני עוזבת. לא מסוגלת יותר לחיות אתך באותה דירה.
מצאתי כבר דירה חדשה, ולקחתי את כל החפצים שלי. אל תיקח את זה
קשה, אבל פשוט אין לי כבר כוחות. שירה."

מצאתי את הפתק ליד המיטה, על השידה. מוזר שאני לא זוכר אותו,
כנראה קראתי אתמול. מה פתאום היא עוזבת? מי היא בכלל המגעילה
הזאת? אין לה כוחות? אני אראה לה מה זה. אני כל-כך מעוצבן שאני
מסוגל לרצוח. איפה לעזאזל שירה?

אני חייב למצוא את האקדח הזה וללכת לטפל באסי הזה. אסי הוא
הגבר האחרון ברשימת האהבות של שירה, הוא בטח הסית אותה לזה הוא
בטח יודע איפה היא. אני יודע שאקדח אמור להיות במגירה. איפה
הוא לעזאזל?

מצאתי את האקדח, וגם קובץ תלתלים בכיס של מעיל הגשם. מוזר, זה
נראה כמו השיער של שירה. מה הוא עושה אצלי במעיל?

שאני מבולבל, אני מסתכל מהחלון על העיר הענקית הזו ומתחיל
להרגיש יותר טוב, כי כמה שהחיים שלי מבולגנים ובזבל, הכאוס
האורבני נראה הרבה יותר גרוע. מוזר שיש שם משטרה. כאן ברחוב
מתחת לבית, איזה שלושים שוטרים, לפחות חמש ניידות ועוד כמה
טרנזיטים של הימ"מ. מעניין מה הם עושים פה מתחת לבית ואיפה
לעזאזל שירה?








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קניבליות כבר לא
מרגשות אותי.
עכשיו אני בקטע
של פדופליות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/8/01 2:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יצחק ירום

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה