ההתחלה

אני רואה חריץ של אור, אור מסנוור.
"וואו, מה זה?" כמה פסים מולי, העיניים שלי מתחילות להתרגל.

נפילה כואבת לרצפה, אימא נוערת. אימא?! איזה מוזר לראות אותה
מבחוץ.

ישר ידעתי שזאת היא, אימא. הריח שלה אותו ריח חזק, כמו הריח
שבפנים, אבל עכשיו יש תוספות. חגיגת הפסים סביבי, חגיגות של
שחור ולבן. אבל אני ישר מזהה את הסדר, אני יודע את הסדר.
ועכשיו, פתאום, כל פרט בעדר נראה לי שונה, עכשיו אני יכול
לזהות את אימא.

אימא עוד נוערת בקולי קולות, אני נוער קלות.

פתאום מישהו או משהו אומר לי לקום. "תקום, תקום אני אומר
לך..." הוא צועק.
"תקום, אתה לא מקשיב... אתה חייב לקום... אם לא תקום... תמות.
חבל, אתה זברה יפה, יש לך פסים טובים, אתה תהייה זברה טוב".
אני ממש מופתע לשמוע אותו ככה בתוכי, מדבר אלי... מנסה לשכנע
אותי.
"נוו... עדיין לא קמת? אתה רוצה שאני אתעצבן?! תזהר שאני לא
אקום עליך. תקום עכשיו, מהר", הוא מאיים. מי נתן לו את הזכות
לאיים עלי ככה? הלשון של אימא דבוקה לי לטוסיק, היא דוחפת קלות
את הטוסיק שלי כלפי מעלה. מנסה להדביק את הטוסיק ללשון שלה
ולהעלות אותי כדי שאקום.

בהתחלה אני לא מבין, מה יש לכולם ממני? כאילו אני לא יכול לקום
לבד, אם אני רוצה. אז החלטתי להוכיח להם, אם אני רוצה אני
יכול. עכשיו אני רוצה לקום, אז קמתי.

זה היה קצת קשה, אני מודה. ארבעה רגליים, אני לא מבין... איך
אפשר לשלוט על כל כך הרבה איברים. כשהייתי בתוך אימא והזזתי
רגל, הייתי בסך הכול מתהפך - וגם זה כבר לא עבד בחודשים
האחרונים להריון. עכשיו, בחוץ... כל תזוזה של רגל יכולה להעיף
אותי קיבינימט. וזה בלי הכוח המוזר הזה, שמושך אותי כל הזמן
למטה. הייתי קצת המום.

הקול בתוכי הפסיק, הייתי עסוק מידי בלקום, להשתלט על הרגליים
האלה, ולא שמתי לב לכך שהוא פסק. אפילו אימא כבר לא ליקקה לי
את הטוסיק. וכולם נראו רגועים, לועסים בשלווה את האוכל שלהם.

זה הולך וזה בא, אני מנסה להבין מה מתרחש מסביבי, ושוב הקול
הטורדני.
"התגעגעת אלי?" הוא שואל בלי לצפות לתשובה אמיתית. שואל בקול
מתוק ומתנשא.
"התגעגעת אלי?" הוא שואל שוב וממשיך. "אתה רואה כמה טוב לקום,
אני בעדך, רוצה רק את טובתך". אני שונא שמטיפים לי מוסר.
"תשתוק חמור", אני חושב לי בלב.
הוא שומע, הוא שומע ומשיב. "אני מבקש, אני זברה... לא חמור."
שעשע אותו משחק המילים, אפילו שלא שמתי לב לכך.

"טוב", הוא אומר בקול מעשי, "עכשיו אתה לומד לאכול". אני לא
רעב, הרגע עברתי את אחת הטראומות הכי קשות בחיים, אוכל בהחלט
לא נמצא בראש מעיניי.

אימא מלקקת אותי, מנקה אותי מכל הדם שדבק בי בלידה. אני מתמכר
לתחושה החמימה של הלשון שלה, למעלה ולמטה, מלטפת, אוהבת.
"תאכל!" אוף... שוב הקול הזה. שיפסיק, שייתן לי קצת שקט.
עכשיו? אוכל? אני מתפנק קצת אצל אימא, גם את זה אסור?

"אתה שוב עושה צרות?" אני שומע את הקול הזה בראש, שוב שאל שאלה
ולא באמת חיכה לתשובה.
"אתה שוב עושה צרות? כשאני אומר לך לעשות משהו, תעשה אותו. בלי
תהיות, תעשה ותשמע". אני מכווץ את עיניי בזעם. אני מנסה
להתעלם, אולי הוא יעלם. אך הוא ממשיך להציק עם האוכל.
"אם לא תאכל, לא תהייה חזק", הוא אומר בטון מתנגן, מנסה גישה
אחרת בשביל להגיע אלי.

אימא הפסיקה ללקק אותי, הייתי קצת עצוב. היא מסתובבת ומראה לי
את שדיה הגדולים מלאי החלב. אומנם זה נראה עסיסי וטעים, אבל
אני הפעם לא אוותר.

"תאכל..." הקול צועק בראשי, עולמי מסתחרר. אימי מתקרבת עם
שדייה הגדולים. הכול מתהפך, אני באמת רעב. "תאכל..." עוד צעקה
מהדהדת בראשי. אני מרגיש חלש, ארוחה טובה תסדר את הכול, אני
חושב לעצמי.

החלב נוטף כבר מהפטמות הגדולות, כל טיפה מפללת לנזול לתוך
גרוני. וגרוני הניחר מפלל שטיפת חלב אחת תשפך לתוכו, תשביע את
צימאונו. תשטוף את השפתיים הסדוקות, ותתחבר למעגל החיים, תיתן
אנרגיה לפעולות הפשוטות שמתרחשות בעיר.

אני רוצה לאכול, כבר אל הקול בתוכי התרגלתי. אני ממש רעב,
והשדיים שלה כל כך מפתות. אני נע כלפיהן, בצעד כושל. מקרב את
שפתיי לפטמותיה וזרם חלב חם משפריץ לתוך פי היבש. איזו חדווה,
אושר עילאי. האנרגיה מתחילה לזרום לי בגוף, אני מוצץ את החלב
בשקיקה. מרוקן את כל תכלית שדייה, מרוקן אותם מתוכן, שואב אותם
אלי. אל בנה. החלב טעים, יותר טעים אפילו מההזנה האוטומטית
שקבלתי כשהייתי בפנים.

החלב החם ניגר על שפתיי, הטבע מסביבי, ואימא מעלי. את המראה
הזה אני לא אשכח לעולם, רק על דבר אחד הייתי מוותר - על הקול,
הקול המעצבן.

הבגרות

כך נולדתי, כך הגעתי לעולם. עכשיו אני כאן, בוגר. אימא נפטרה,
היא הייתה זברה זקנה. גם הלביאה הייתה בדמי ימיה כאשר אספה
אותה לקרבה. כך כולנו מתים, מתים מלביאות. ואם לא היו קיימות
הלביאות, לא היינו מתים לעולם. אך הלביאות קיימות, והקול קיים.
הקול הארור, הקול הפנימי שלמדתי לחיות איתו, אך מעולם לא למדתי
להסתדר איתו.

"תלך לכאן...", "תלך לשם...", "יש זאב מימינך במרחק של קילומטר
הולך לכיוון העדר...", "הזברה הקיצונית בעדר התחילה לרוץ
מזרחה, תרוץ גם אתה...",  "הזאב מתקרב, תתחיל לברוח..."
"תאכל...", "תאכל...", "תאכל...".

קול מעצבן, משתחצן, מעולם לא פיתחתי עימו שיחה אמיתית. מעולם
לא פיתחתי שיחה אמיתית עם אף אחד. הקול הזה, קורא לעצמו
"אינסטינקט", מעולם לא הבנתי אותו, מעולם לא אבין אותו... אבל
אני עושה את מה שהוא אומר לי לעשות.

מעולם לא נלחמתי בו, אומר לרוץ, אני רץ... רץ כמו מטורף, לא
יודע ממה אני מפחד, לא יודע לאן אני רץ... פשוט רץ... לא יודע
אם יצא לכם פעם לרוץ, לרוץ ללא מטרה, לרוץ, נניח, מזרחה, רק כי
מישהו אמר (אולי אתם מכירים את זה מהטירונות).

לפעמים אני כבר יודע, לפעמים אני מבין. כי אחרי הרבה זמן עם
הקול, אתה כבר יכול לנחש מה הוא יגיד. השמש הגיעה למרכז
השמיים, "תמצא צל לנוח בו", הוא אומר. העדר הולך למערב, "תלך
אחרי העדר". דברים פשוטים.
סדר היום מתחיל בשש בבוקר. מתעוררים משנת לילה הזויה, בלי
חלומות (אתם יכולים לתאר לעצמכם את העולם בלי חלומות?!) ואז גם
הקול מתעורר.
"בוקר טוב, ישנת טוב", יותר קובע משואל.
"תאכל..." הוא אומר. ואני אוכל, מה אני יכול לעשות. בוקר, לריב
איתו עכשיו?! רק התעוררתי. אז אני אוכל, הדשא טעים.
לפעמים מגיעה לביאה או זאב, והוא מנחה אותי לאן ללכת ומה
לעשות. לפעמים הוא מבקש שאני ארוץ - אני רץ.
אני בדרך כלל מסתובב ליד זברות בנות, חמודות. גם כשאני עושה
איתם ילד הוא אצלי, הוא איתי, בוחן כל תנועה. אפילו ברגעים
אינטימיים כאלה הוא נותן עצות, בלי בושה.
"תחזיק אותה יותר חזק", הוא מצווה. "היא בורחת לך מבין
הטלפיים", הוא מתריע. ואני, מה בסך הכול רציתי, קצת שקט
ופרטיות. ברגעים האלה, אני אפילו לא מנסה להלחם, פשוט עושה מה
שהוא אומר. שיניח לי להיות עם אחת מבין אהובות ליבי.

ואז השמש במרכז השמיים, שוב אוכלים. אלה שעות מסוכנות - הרבה
לביאות אורבות בשיחים. אבל אני שרירי וחזק, אין לי באמת ממה
לפחוד. אני הרץ הכי מהיר בעדר. עד עכשיו לא הבנתי למה אני רץ.
אף פעם לא הבנתי את המשמעות האמיתית של הלביאות. בכל מקרה אני
מאוד בטוח בעצמי, ולכן אני לא מפחד מהם באמת. רק הקול המעצבן
מנסה למתוח את עצביי, וצועק לי בראש ללא הרף: "תרוץ, תרוץ,
תרוץ....".

לפעמים בלילה, אני ממשיך לקרוא לו חמור, ומקווה שהוא לא שם
לב.

המרד

נמאס לי. החלטתי בלילה, דיי. אני מפסיק לשמוע לקול ועושה את מה
שאני מאמין בו. לא עוד ללכת עם העדר, לא עוד להוביל את העדר.
אני זברה עצמאית עם מחשבות משלה. אני לא אלך אחרי קולות שיש לי
בראש.

בוקר.
"בוקר טוב, ישנת טוב". שוב אותה ברכה, שמזמן כבר הפכה להיות
הקללה של הבוקר.
"תשתוק חמור", אני עונה לו בטון תקיף. אני אפילו נוער, שידע
שהוא תפס אותי ביום לא טוב. נעירה שלי יכולה להרחיק צבא של
זברות - בנים.
"אני לא חמור - אני זברה", ידעתי שהוא יגיד את זה, החמור.
בדיחות לא מצחיקות.

"תאכל", הוא עוד מעז להמשיך.
אני אוכל בלית ברירה, רואה את הדשא הרענן ומרותק לטיפות הטל
המטיילות עליו. אני אוכל, שוכח לרגע מהמרד הקטן שהכרזתי עליו.
הדשא נגרס דק בין שיני, טיפות הטל מרטיבות את לשוני הגדולה.
מרחוק, קורצת לי זברה-בת. חמודה, אני חושב לי בלב. והקול מאשר,
"בהחלט חמודה - תלך אליה".
יצא לי כל החשק, אבל אני הולך בכל מקרה, אולי בכל זאת יצא מזה
משהו טוב בסופו של יום - אם הוא יגיע. הרי זה החלק שאני הכי
אוהב ביום. שוב לא שמתי לב שאיבדתי את עקרונותיי, שוב עשיתי
כמצוותו. אבל מה כל זה חשוב עכשיו כשאני איתה.

הפעם הוא אפילו לא כל כך הציק, הוא העיר הערה נבזית אחת. חוץ
מזה הכול היה בסדר. היא הייתה הזברה-בת האהובה עלי בכל העדר.
היא הזכירה לי קצת את אימא (אולי אחליף את שמי לאדיפוס). וככה
הכול הסתיים, כועס על עצמי שהקשבתי לכל מילה שלו מהבוקר.

השמש במרומים, השרירים שלי מתוחים. היה בוקר מצוין, ואני מרגיש
על גג העולם. כוחי במותני וכל הזברות-בנות בעדר מקנאות
בזברה-בת שנבחרה היום. כל מבט שלי בהן גורם להן להסמיק.
אפילו הזברות-בנים לא נטפלו אלי, ולא רצו את מקומי. לא נערתי
כל הבוקר, וריאותיי היו מוכנות לנעירה של החיים.

ואז הקול המעצבן הגיע - בדיוק בזמן שהייתי מוכן בשבילו. "תברח
ימינה", הוא צעק.
ואני בשלי עומד.

"תברח ימינה, עם העדר" ניסה להסביר.
"תברח, אתה לא מקשיב... אתה חייב לברוח... אם לא תברח... תמות.
חבל אתה זברה יפה, יש לך פסים טובים, אתה זברה טוב". לפעמים זה
קרה שלא פעלתי מיד כשהוא אמר, אך לאחר מספר מילות עידוד הוא
החזיר אותי למוטב.

"תברח ימינה, עם העדר, לביאה מולך", הוא הוסיף, קולו מתחיל
להישמע לחוץ יותר.
"לא..." אני צועק בליבי. "לא..." אני כאן, אגן על העדר
מהלביאה.
"אתה לא יכול", הוא מתחנן, "היא תאכל אותך, אתה תיהרג".
"איך אתה יודע?" אני שואל "אתה לא מכיר אותי, אתה לא ראית מה
אני שווה אף פעם, אף זברה-בן לא נטפל אלי יותר. אני יכול להלחם
בלביאה - יכול לשבור את המוסכמות".
"תשתוק. תברח!" הקול שלו... מאיים כמו שמעולם הוא לא היה.
תשתוק?! הוא אמר לי תשתוק??? אני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

אני לא הולך להיכנע, אני רואה את הלביאה מתקרבת באופק. אני
מכין את הטלפיים שלי לבעיטה.  אני כבר לא שומע את הקול בראשי,
הוא נעלם.

ואז צרחה... זעקה... קול שבר... "תיבבבבבברח.....", האוזניים
מצלצלות, כולי המום. אבל אני נשאר איתן. אני לא מוכן לסבול
יותר את הכתבת החוקים הזאת, את המסלול הזה שכולם הולכים בו, את
הבריחה. לא אתן שיובילו אותי כצאן לטבח.

הלביאה מתקרבת בריצה, המבט שלה קצת מופתע לראות זברה עומד -
מוכן לתקיפה.

ואני שם, אני מולה. הקול בראשי מגיע לכדי צווחה, מפריע לי
להתרכז בעיניים שלה. בתנועות שלה, הקול בראשי מכריע על בריחה.
ואני עומד - מוכן לקראתה.

המרחק בינינו 100 מ' בקרוב. אני מולה, היא רצה אלי כמו סערה.
המרחק מתקצר, אני מוכן לנגיעה הראשונה. אני ממלא את מלוא
ריאותיי אוויר, הקול הפנימי בראשי צורם. לא נותן לי לחשוב. האם
כך מתנהג העולם, כאשר אתה מפלס דרכים חדשות, הוא לא סתם יעמוד
בצד אלא אף יפריע לך בדרכך?

ריאות מלאות, המרחק מתקצר, אני מריח את הסכנה כמו שמעולם לא
הרחתי שום דבר אחר.
אך אז אני נזכר בריח החזק, הראשון שעלה באפי. ריחה של אימי.
אותו ריח שזיהיתי למרחוק, הריח הראשון שהרחתי כאשר חטפתי את
המכה החזקה מהקרקע.
ושוב אני על הקרקע, אור לבן מסנוור את עיני בדיוק כמו בהתחלה,
נעירה חזקה שוב באוזניי, אך הפעם זו לא אימי. זאת הנעירה שלי.
המולה, הקול המעצבן עוד לוחש לי בראש לברוח.
מרגיש את הדם מסביבי, שוב הדם על עורי. אך הפעם, הלשון החמימה
כבר לא מלקקת את אחוריי אלא שיניים גסות מבתרות את בשרי. שוב
חריץ בודד של אור מולי. והחריץ נסגר. אני חולם.

רק הקול המעצבן עוד נוחר בבוז - "היית צריך להקשיב לי".