אני סטודנט לרפואה.
אני עבד של מערכת. אני חי לשם עצמי ועבד של כולם.
אני שונא את המציאות אבל מכור אליה.
אני שונא לעשות ספורט ואוהב לשחק כדורסל. אני לא יודע מה אני
רוצה אבל יודע מתי יש לי מספיק מזה.
אתמול קמתי בבוקר וכנראה שגם היום וגם מחר. נמאס לי מהשגרה
שאוכלת לי את התחתונים אבל אני מרגיש ואקום בבטן כשאין לי
אותה.
אני סטודנט לרפואה.
כשהשחור הופך ללבן אני יוצא לרחוב.
אני הולך ליד הגדר האפורה, מחטט קצת בפח העגול האפור ואוכל.
אני מרגיש כמו גוש חרא, הולך ליד העץ ולא מאמין בכלום.
אני הופך להיות כלום, והכלום הופך להיות אני. מנסה להתמזג לתוך
הכול ונשאר במעין בועה, לא מצליח לחבר משפט הגיוני למשפט לא
הגיוני אבל לא מצליח.
אני אוכל. לא להפריע בבקשה.
די.
נמאס לי מהימין הקיצוני ומהשמאל. אני אוכל. לא להפריע בבקשה.
אני מרגיש כמו נאד.
כמו איזה גחמה של חיידק במעי הגס, מין רצון של רגע לקחת נשימה
גדולה ולגלגל בועה החוצה.
בועה גדולה של גז מסריח מתגלגלת לאיטה במורד המעי סופחת כל
מיני טינופות בדרך ומשתחררת לאיטה בנפיחה עמומה.
מצאתי את עצמי בתחנה המרכזית.
יושב על ספסל פח, בוהה ברצפה השחורה, הדביקה ושוב יד כחושה,
כחולה מוגשת מולי מבקשת משהו.
מסתכל לשמיים וחושב - אשכרה נאד, נאד גדול ומסריח שמתגלגל
לאיטו במורד הבטן ומחכה להשתחרר סוף סוף, להשפיע. |