זרקתי את המכל הכבד על החוף, ומיד הצטערתי על כך - ציוד
הצלילה, שלפני כן היה רק מסריח כמו כביסה רטובה, היה עכשיו גם
מצופה בשכבה דקה (ובעתיד הקרוב גם מגרדת) של חול גס, עשוי שברי
צדפים. התחלתי לשחק עם הברזים והשעונים כמו שחשבתי שצריך, כי
כמו תמיד הנהנתי במבט אטום כששאלו אותי אם הבנתי הכל. אבל
גברים אמיתיים לא קוראים הוראות הפעלה, ואם הצלחתי לבנות את
ארון הספרים מאיקאה, אז איזה אתגר יציבו בפני שניים וחצי
שעונים, וסת ו..., נו, הזה שנושמים דרכו. את הווסת זכרתי, כי
המילה הזאת הצחיקה אותי - מילה קצת כבדה בשביל משחק לתיירים.

- אולי תפסיק כבר להתנדנד ככה ותתחיל להתנהג כמו בן אדם?
- תאמין לי, הכל התחיל בגלל שניסיתי להתנהג כמו בן אדם. אם
הייתי ממשיך כרגיל הכל היה בסדר עכשיו.
- מי ישמע! ניסית, בהתחלה הלך, אחר כך פחות, בסוף הלכה. אפשר
לחשוב שאתה הראשון או האחרון.
- אבל זה אחרת, זה בדיוק מה שאני טוען - החיים לא הכשירו אותי
לקבל דחיות, זה פשוט לא במבנה האישיותי שלי: יש לי אגו פריך.
- אתה מתכוון שביר?
- הכל שביר בסופו של דבר, רק תפעיל מספיק כח. אני מתכוון פריך,
בלי גמישות שתאפשר לספוג נזק חלקי.
- חשבת על זה לבד, או שזה מהקורס מבוא לפסיכולוגיה בגרוש של
שנה שעברה?
- ראיתי את זה בערוץ 8 מתישהו.

במים הכל נהיה יותר קל.
אם לדייק, בשלבים הראשונים הכל נהיה יותר קשה, כשאני מהלך כמו
קרפדה עם הסנפירים האלה, המכל מתנדנד לי על הגב, הרצועות לא
מחוברות כמו שצריך, הכל מגרד, חם לי איפה שהשמש פוגעת, קר לי
איפה שנוגעים המים. וגם אחרי שאני נותן למים להשתלט, לכסות את
כולי, אני מתנשם בכבדות, לא בטבעיות, דרך הפתח הקטן (שמי יודע
מי נשם דרכו לפני).
אבל אחר כך הכל נהיה יותר קל, אני כמעט לא מרגיש את המכל
(אלמלא הרצועות הלא מהודקות), ולוקח לי כמה זמן לגלות שאני קל
מדי, לקלל, ולחזור בהילוך הקרפדה לחוף, כדי להרכיב את
המשקולות.

- אני לא מאמין שאתה עד כדי כך קלישאה! תן לי לנחש, כשנפגשתם
אתה היית בטוקסידו, היא הייתה בשיפון, מבטיכם חצו את החדר,
וידעתם שתמיד תהיה לכם את פריז?
- למעשה היא לבשה סוודר אפור פרום, ואני לבשתי שרוול צהוב זוהר
- תצוגת תכלית של טעם רע.
- טוב, אז היה משפט פתיחה בנאלית, התחלתם איזה
סיפור-של-חורף-לא-יותר, קצת זיונים, קצת שמחת חיים, וכשעצי
הדובדבן החלו לפרוח היא ידעה לחתוך ואתה לא.
- אתה לא מבין, זה היה הרבה יותר מזה. היו רגעים שבהם הייתי
ממש מאושר.
- זה משהו שבאמת אמור לסתור את המבנה האישיותי שלך. אתה בטוח
שלא היית סתם שמח?
- ככה חשבתי בהתחלה, אבל בדיעבד התברר שבאמת הייתי מאושר.
- ואיך אתה יודע?
- השמחה והאושר הם שניהם קרח דק מעל מים קפואים. ההבדל הוא רק
בעומק המים.

הכל היה כחול וצלול. יותר כחול מצלול, כי בסופו של דבר הכחול
בולע את הכל.
הבטתי בידיי על רקע הכחול הגדול - כל כך קטנות.
לרגע חשבתי עליו, יושב בחדר האפל למחצה, מחבק את רגליו ומתנדנד
קדימה ואחורה.
התחלתי לרדת.