את רצפת החדר
מעטרות פיסות קמוטות של טישו
ספוגות בדמעותייך,
כממתקים הניתנים לאדם
המתחנן לתרופה.

במזרן האדום קבוצות שיער
מתגלגלות הנה והנה,
עדות סוערת לקרב עקוב
שהיה ותם.

בימיך עשי כרצונך;
פזרי חיוכיך ברוח, לטפי אבנים וגופות,
קטפי פרח ועטרי את ראשך, צברי
חוויות וקשיים ושמרי בקופסה.
אך את לילותיך אהובה,
שמרי נא לי,
רק בלילות אלו אמצא לי נחמה.

ריח ניחוח עולה באוויר,
עוטף את החדר ברוך וטבע,
חודר לנחיריי ומצייר במוחי
תמונות, טעמים ומגע.

אני ניבט בך,
אין יפה מקו פניך
ואגמי עינייך השחורים.
שפתותיך דושנו כסופגניות.
הייתי עושה בך דברים
שאינני פוחד יותר לעשות.