בקושי וראיתי אותך. ואני בקושי מכיר אותך. ואת אותי בכלל לא
ראית. אבל תראי מה את מחוללת בי. אלו שינויים. ואני שואל את
עצמי איך את עושה את זה?! איך?! פתאום הכל ברור. אחרי אותם
הלילות שלא ישנתי ורק חשבתי איך אני אומר לה את זה ושהיא תבין.
אני כל הזמן רומז. אבל נראה כאילו היא לא מבינה. ואולי בעצם
אני הוא האידיוט?! שלא מבין את מה שהיא מנסה לומר לי. שאין
בינינו דבר. אבל הרי זה הגיוני, כי לא ראינו אחד את השני. ורוב
הסיכויים נגדנו אבל אולי דווקא בגלל זה יש בינינו משהו כיוון
שאני כמעט תמיד הולך כנגד הסיכויים, וכנראה שגם את אוהבת לעשות
את זה. אבל האם גם לך יש את אותה ההרגשה המוזרה בחזה? אם כן,
אז למה את לא נותנת לי שום סימן לכך? ככל שאני רומז יותר אני
לא מבין יותר. תאמרי לי מה לעשות! אם אני אומר לך ישירות זה
יעזור? אז הנה אני אומר לך ישירות, אבל אני לא יודע אם את
שומעת אותי. אם את בכלל הולכת לקרוא את זה, ואולי בכלל את כל
מה שאני שולח לך את בכלל לא קוראת, אלא שמה בצד ושולחת נהדר
וכן? כדי שאני ארגיש טוב, אבל לא, זה לא הגיוני הרי אלייך אני
נפתח כמו שאני לא נפתח לאף אחד אחר... איתך אני יכול לדבר במשך
שעות על שעות ולא להשתעמם. אני עוד זוכר את השיחה הראשונה
שלנו. מיד אחריה הלכתי לרוץ בשדה כי לא הבנתי מה קורה איתי.
ואז כשבאה האפילה הנוראה מכל את היית שם לצידי במקום שאף אחד
אחר אפילו לא הסכים להתקרב, ובזכותך אני מבין הכל. הכל בזכותך.

אז האם גם לך יש את אותה ההרגשה המוזרה בחזה?