קולנוע הבורקס הוא הקולנוע הישראלי שזכה לפופולריות הכי
גדולה.
עבודה זו נכתבה במסגרת קורס "יחסי הגומלין בין קולנוע לתיאטרון
בתרבות הישראלית" באוניברסיטת ת"א (החוג לקולנוע וטלוויזיה),
והיא מנסה להוכיח קשר בין הסרט "חגיגה בסנוקר" ל... קומדיה דל
ארטה.
יומרני
מבוא
הקולנוע העממי-הישראלי, קולנוע הבורקס, הפך לקולנוע פולחן,
ל"נכסי צאן ברזל" והוא עדיין קוסם לרבים גם כיום כ- 35 שנה
אחרי התחלתו. לקולנוע זה ישנם מאפיינים רבים החוזרים בסרטים
רבים ויש לו סגנון ייחודי מאד. מטרת עבודה זו היא לבדוק האם יש
קשר או השפעה של התאטרון על סרטי הבורקס. החלטתי לעשות השוואה
בין סרטי הבורקס לבין התאטרון הקרוב לו ביותר במהותו, התאטרון
העממי, או ליתר דיוק הקומדיה דל-ארטה. הקומדיה דל-ארטה,
תיאטרון רחוב, אשר צמח באיטליה במאה ה16 והפך במהרה להיות
פופולרי בכל רחבי איטליה, נפוץ אחר כך לכל רחבי אירופה.
הקומדיה דל-ארטה הועלתה בפני כל סוגי הקהל ויצרה ז'אנר
תיאטרוני עממי טהור. הקומדיה דל-ארטה יצאה אל הרחוב והביאה את
התאטרון לעם, היא גם עסקה בנושאים מאד עממיים וכך שבתה את לב
ההמונים. הקומדיה דל-ארטה, עם החיוניות הרבה שלה השפיעה על
מחזאים ובמאים רבים כמו מולייר, גולדונו ועוד. היא השפיעה גם
על מלחינים וציירים ואף על אמנות המשחק של צ'ארלי צ'פלין.
אמנות עממית זאת, מאות שנים אחרי הקמתה, השפיעה גם על התאטרון
והקולנוע של המאה ה20. הקומדיה דל-ארטה הגיעה גם לתיאטרון
הישראלי. לדוגמא, ההצגה "משרתם של שני אדונים", הועלתה בקאמרי
ב1945 בתרגום, עיבוד, ובימוי של יוסף מילוא, בסגנון החופשי של
הקומדיה דל-ארטה. הצגה זו היוותה חידוש וזכתה להצלחה רבה בקרב
צופי התאטרון בתל-אביב (קוחנסקי: 1974, עמ' 133-134). לטענתי,
ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין זרם תאטרון עממי זה, לבין
הקולנוע העממי הישראלי - סרטי הבורקס. אמנם קולנוע הבורקס אינו
תוצר ישיר וגם לא עיבוד קולנועי של התאטרון העממי, אך עדיין
ישנם קווי דמיון בולטים בינהם. בעבודה זו אסקור את קווי הדמיון
בין הקומדיה דל-ארטה ובין סרט מייצג של קולנוע הבורקס, "חגיגה
בסנוקר". אני אראה כי יש דמיון הן בדמויות ובתוכן והן
במאפיינים של קולנוע הבורקס ובסיבות היווצרותו.
חומר רקע
אוסקר ג' ברוקט, בספרו על תולדות הדרמה והתאטרון, אומר כי השם
"קומדיה דל-ארטה" (קומדיה אומנותית), מקורו בשחקנים המקצועיים
ושהקומדיה התרכזה בשחקנים וביכולותיהם. השחקנים עיבדו ואלתרו
בתוך הסיטואציות שהוצבו להם, הם נאלצו לשלוט היטב בשירים,
בדיחות, משחקי מילים, תחבולות וחידודים. הקומדיה דל-ארטה כוללת
מספר דמויות קבועות ובד"כ אותם שחקנים משחקים את אותו התפקיד.
"הדמויות נחלקו לשלוש קטגוריות: נאהבים, בעלי מקצוע ומשרתים.
בכל מחזה הופיע זוג נאהבים אחד... העלילה סבבה לעיתים קרובות
סביב המכשולים שמנעו מבני הזוג להתחתן... היו שלושה בעלי מקצוע
: פנטלונה, סוחר קשיש כילי ולעיתים קרובות אביה של אחת הנשים
הצעירות או מחזרה; דוטורה, פרקליט דקדקן... ; קפיטנו, חייל
שהתפאר בגבורתו הן בשדה האהבה והן בשדה הקרב, אך בלי יוצא
מהכלל נמצא לבסוף פחדן. התפקידים הקומיים העיקריים היו תפקידי
המשרתים, או ה"זני" אשר אינם בוחלים באף תחבולה כדי לסייע
לנאהבים או לבעלי המקצוע או כדי לסכל את תוכניותיהם."
(ברוקט: 1987, עמ' 91).
רובר פיניאר בספרו על תולדות התאטרון, מתייחס לסגנון זה כ-
"קומדיה עממית", "קומדיה אומנותית", "אלתור". לטענתו הגדרות
אלו מתארות היטב זרם זה שהיה מאד מפותח מבחינת הכלים
הוירטואוזיים של השחקנים - גמישות, זריזות, תנועת איברים,
העוויה. מבחינת מבנה העלילה הקומדיה דל-ארטה מונה מעט מאד
דמויות פועלות (מלבד הניצבים). לטענתו העלילה מסתבכת ומותרת
וחוזר חלילה בזריזות רבה מה שגורם לבלבול רב והיא כוללת
מהומות, התקפות טרוף, קרבות, רדיפות ודמויות מגוחכות (פיניאר:
1963, עמ' 64). לטענתו השחקנים נראים כאילו הם מאלתרים אך הם
צמודים בעיקר לטקסט. יש שימוש רב באמרות יפות וזמירות ובאופן
כללי יש לשחקני רטוריקה עשירה. לטענתו, בקומדיה דל-ארטה לעיתים
קרובות השיחה היא מאד מהירה, אך היא עדיין טבעית ונעשית כחלק
מהמשחק הווירטואוזי.
צבי סרפר, מתייחס במחקרו למאפיינים הכלליים של הקומדיה
דל-ארטה, לדעתו יש ממד הצטברותי במישור הדרמטי ותיאטרלי בכך
שמצד אחד השחקנים נשארים באותו תפקיד לאורך שנים רבות וזה
מאפשר להם ליצור דמויות עמוקות יותר ומצד שני מתפתחת מסורת
שעברה מדור לדור ויוצרת משחק יותר איכותי (סרפר: 1981, עמ' 6).
סרפר גם מזכיר שצ'ארלי צ'פלין עבד בסגנון של הצטברות בכך ששמר
על דמותו ומסכתו בתפקידים שונים ובסרטים שונים. סרפר רואה בו
צאצא של הקומדיה דל ארטה. סרפר מתייחס לשינוי שחל בדמות
ספציפית לאורך השנים, הוא אומר כי השחקנים בכל זאת הביאו איתם
שינוי בדמויות. ארלקינו לדוגמא, שהיה אחד מדמויות המשרתים
המרכזיות, נהיה פיקח יותר במאה ה18 וערמומי יותר במאה ה20. הוא
מדגיש בכך את החשיבות שהביאו עימם שחקנים אשר גילמו את אותו
תפקיד במשך שנים רבות והפכו את התפקיד להיות מזוהה עימם
ולהשתנות בהתאם.
גלן וויקהם מדבר בספרו על התהליך שעבר התאטרון והביא ליצירת
הקומדיה דל-ארטה העממית, הקומית-פארסית, הנוודית. לטענתו היה
ניסיון להימנע מכל קשר עם האצולה וההצגות עסקו בבעלי המקצוע
ובמעמד הפועלים - חיי השוק. כחלק מהניסיון להוציא את המעמד
הגבוה מהקומדיה הם עסקו בדמויות בקטגוריות מוגדרות היטב:
פנטלונה (סוחר זקן), דוטורה (בעל מקצוע) קפיטנו (חייל רברבן),
ארלקינו (המשרת הבור והפיקח), קולומבינה (חברתו של המשרת),
בריגלה (האיש שחי מחכמתו), סקפינו (ליצן חריף מחשבה) ועוד.
הדרך בה שמרו על אפיון הדמויות בצורה הדוקה הייתה ע"י מסכות
ותלבושות מאד סטריאוטיפיות. לטענת וויקהם, יכולתם של השחקנים
לאלתר עזרה להם להראות כיצד "החצי השני חי" ולהעביר בצורה טובה
את טבע האדם עצמו (1974, עמ' 211). הפשטות, ההכרות מחיי
היום-יום וחוסר הדרישה האינטלקטואלית של הקומדיה דל-ארטה
(לעומת המתחרה שלה, הקומדיה ארודיטה, הדרמה המלומדת של חצרות
המלוכה והאקדמיה), התחבבו במהרה על רבים והיא הפכה למאוד עממית
ופופולרית. היכולת הוירטואוזית של השחקנים אפשרה לחצות את
גבולות איטליה לשאר אירופה.
נורית גרץ במאמרה על קולנוע הבורקס (הקולנוע הפופולרי-מעמדי)
מתייחסת לעובדה שקולנוע הבורקס, כמו גם הקולנוע האישי, קמו
כתגובה לקולנוע הלאומי. "היה ניסיון להנמיך את הפתוס של
הקולנוע הלאומי ולעצב גיבורים טבעיים יותר, שדיבורם, התנהגותם,
המוסיקה המלווה אותם והאופן שהם מצולמים בו, נועדו לבטא לא רק
את הרעיונות שהם מאמינים בהם, אלא גם את ההוויה הממשית שהם
חיים בה" (1993: עמ' 27). לטענתה קולנוע זה פנה לבידור, לעיסוק
במתח המעמדי ובערכי הפרט החותר להצלחה חומרית. הגיבורים של
סרטי הבורקס היו ממעמד נמוך והוכנסו למעמד של גיבור לאומי. גרץ
טוענת גם כי רק בשנים מאוחרות החלו לבקר את הדמות הסטריאוטיפית
של המזרחי בסרטי הבורקס שהוצג כפרימיטיבי, טיפש ושקרן.
תקציר הסרט
"גברי, בעצם גבריאל, ואחיו עזריאל, הם תאומים גמורים
בחיצוניותם אך שונים באופן מהותי באישיותם. עזריאל הוא בחור
תם, ישר ועובד בחנות ירקות. גברי, לעומתו, פרחח המשייט במכונית
אמריקאית רחבה, ומבלה את זמנו במשחקי סנוקר בבית הקפה השכונתי
של חנוכה.
ביישנותו של עזריאל אינה מועילה לו בחיזוריו אחרי יונה, בתו של
רב השכונה. בעצם, הוא עומד להפסיד אותה בכל רגע, משום שכבוד
הרב מסיים בקרוב את המגעים לקראת שידוך בתו למושון האוויל.
וכדי להבטיח שמושון, חדל אישים גמור, אכן יזכה ביונה הנאווה,
נזעק לארץ, ישר מלב עסקיו הבינלאומיים (ויש מלחשים
המאפיונריים), הדוד שלו, סלבדור האלגנטי. בדרך אל הרב מספיק
סלבדור להכות על שולחן הלבד הירוק את השותפים גברי וחנוכה,
ואלה משלמים לו את מחיר הפסדם בהמחאה ללא כיסוי. מאוחר יותר,
כשסלבדור הנחרץ מגלה זאת, שוקעים השניים בצרות.
כדי להיחלץ מצרתם, מחויב גברי לחתן במהירות את תאומו עזריאל,
ולזכות בכך באופן בלעדי בירושת אביו, שאת תמורתה ימסור ללא
דיחוי לסלבדור רודף הנקם והבצע. אלא שהכלה יונה קרועה בין
מושון הדביל לעזריאל הביישן. או אז נכנס לפעולה גברי, עתיר
הניסיון עם נשים, ותחת מסווה אחיו הוא מבצע עבורו את כל פעילות
החיזור הרצויה. בהגיע הרגע הגדול, רגע החופה, קוצר עזריאל את
פרי עמלו הזריז של גבריאל, ובתוך כך מוסר איומו של סלבדור
מראשם של גברי וחנוכה. " (שניצר: 1994, עמ' 163).
מחקר
ניתן למצוא מספר נקודות עיקריות של דמיון במאפיינים הכללים של
סרטי הבורקס ושל הקומדיה דל-ארטה :
סיבות היסטוריות לאומיות
ישנו דמיון בין סרטי הבורקס והקומדיה דל ארטה בסיבת היווצרותם.
קולנוע הבורקס קם אחרי שנמאס מהקולנוע הלאומי-המגויס, שהיה
קיים רק כדי לקדם את ערכי הציונות ולפאר את דמות הצבר. הקומדיה
דל-ארטה באה להוות תחליף לדרמה של חצרות המלוכה והאקדמיה,
הארודיטה (erudita) שעסקה בעיקר בחיי האצילים.
העממיות
הדמיון בין הקומדיה דל-ארטה לבין סרטי הבורקס מתחיל במאפיינים
הכלליים שלהם. שניהם נחשבו לעממיים, שניהם עוסקים ברחוב ובאדם
הפשוט ושניהם היו מאד פופולריים אצל ההמונים בעיקר בגלל האופי
העממי שלהם. שניהם עסקו במעמד הפועלים, בעלי מקצוע וחיי הרחוב
והשוק. הסרט "חגיגה בסנוקר", מציג את חיי הרחוב ואת תרבות
הסנוקר. הדמויות הן אנשים מהרחוב, מהמעמד הנמוך- מלצר (חנוכה)
, שליח בחנות ירקות (עזריאל) , שיכור מובטל (חלפון).
וויקהם מתייחס בספרו לעממיות של הקומדיה דל-ארטה. לטענתו היא
מעבירה את טבע האדם והפשטות של חיי היום-יום. ב"חגיגה בסנוקר"
ניתן למצוא מאפיינים רבים של חיי היום יום - הניסיון להתקיים
כלכלית בכל דרך אפשרית , התחבולות (חנוכה וגברי שמביימים
סיטואציות ומשתמשים בתחבולות שונות כל פעם כדי לקבל 200
לירות), מועדוני הסנוקר והרמאים (גם גברי וגם סלבדור עושים את
עצמם גרועים כדי למשוך את השני לשחק איתם), המשטרה והמאפיה,
השידוכים (חנוכה שמתחפש לשדכן) ועוד.
מיעוט דמויות מרכזיות
פיניאר (1963, עמ' 64) טוען לגבי תאטרון הקומדיה דל-ארטה, שהוא
סובב סביב מעט מאד דמויות מרכזיות (מלבד הניצבים). הסרט "חגיגה
בסנוקר" כמו רוב סרטי הבורקס, גם הוא סובב סביב מספר קטן מאד
של דמויות ונוטלים בו חלק הדמויות המרכזיות (חנוכה, עזריאל
וגבריאל) ועוד מספר מצומצם של דמויות כגון הרב, בתו, השיכור
חלפון ועוד.
סגנון המשחק והדיאלוג
מאפיין נוסף שאפיין את הקומדיה דל-ארטה ומופיע גם בסרטי הבורקס
ו"חגיגה בסנוקר" הוא האלתור. השחקנים בקומדיה דל-ארטה היו
מאלתרים המון ולכן היה להם צורך ברטוריקה מאד עשירה והם השתמשו
המון בבדיחות וחידודי לשון. גם סגנון המשחק בסרטי הבורקס יוצר
תחושה כי השחקנים מאלתרים ואינם "צמודים" לטקסט כלשהו. משחקם
הוא טבעי מאד, כלומר מאד ריאליסטי, אך יחד עם זאת משחקם מוחצן
ומוגזם, דבר היוצר את ההומור הייחודי לסרטים אלו. חידודי הלשון
הם חלק חשוב מאד בקומדיה של סרטי הבורקס. ישנם המון משפטים
וזמירות ויש לזה ביטוי מאד חזק גם ב"חגיגה בסנוקר", בעיקר
בקטעים בו הרב בוחן את מחזרי בתו ומצפה מהם להשלים אמרות כמו
"ארץ זבת חלב ודבש". אחרי שהרב החליט לחתן את בתו עם עזריאל
הוא אומר לו "מים רבים לא יכבו את האהבה" ועזריאל משלים
"ונהרות לא ישטפוה". ואז הרב אומר לו "פה מפיק מרגליות, עזריאל
!" זוהי דוגמא טובה להתייחסות מפורשת לחידודי הלשון בסרט. הרב
והציטוטים מהתורה, רק מגבירים את האמרות והחידודים שיש בדרך
כלל בסרטי הבורקס ומהווים לא רק חלק חשוב בהומור של הסרט, אלא
שבדרך כלל אמרות אלו משוננות ומצוטטות על ידי כל חובב סרטי
בורקס ובעצם הופכות לחלק מרכזי בהפיכת סרטים אלו לסרטי פולחן.
התלבושות
דן אוריין טוען בספרו שהתלבושות בקומדיה דל-ארטה, פיצו על
התפאורה המצומצמת. "גם כאן הלבוש (והמסכה) הם דרך קצרה ויעילה
להציג את הדמות בפני הקהל בעזרת מערכת סימנים מוסכמת... צבע
התלבושת היה בעל משמעות סמלית: לא רק כל מעמד ומקצוע, אלא גם
כל מצב רוח, אופי ומזג, היה לו צבע משלו... איש איש וצבעו
וסגנון לבושו המיוחד" (אוריין: 1988, עמ' 48). גם קולנוע
הבורקס משתמש בלבוש על מנת להגדיר את הדמויות. זה מאד בולט
בחגיגה בסנוקר מכיוון ששניים מהגיבורים הם תאומים זהים (עזריאל
וגבריאל, שאת דמויות שניהם משחק יהודה ברקן) ורק בעזרת הבגדים
ניתן להבדיל ביניהם. עזריאל לובש בגדי עבודה, בגדים צנועים מאד
וכובע מוזר. רואים עליו כי הוא אדם שקט וטוב, אדם מאמין.
גבריאל, לעומתו, לבוש בלבוש קשוח ובוטה, מעילי עור ומכנסיים
צמודות. זה מעיד עליו שהוא פושע קטן, קשוח ואיש רחוב. חנוכה
(זאב רווח) שהוא המשרת הליצן לבוש בסוודרים צבעוניים, מוזרים
ומצחיקים. ניתן להגיד באופן כללי שיש שימוש בלבוש מאד
סטריאוטיפי על מנת להציג את הדמויות גם בעזרת לבושן, בפני
הצופים.
שחקנים קבועים
במאמרים העוסקים בתחום הקומדיה דל-ארטה, מוזכרת לא אחת העובדה
כי השחקנים בקומדיה דל-ארטה הנם קבועים ובדרך כלל אף בדמויות
קבועות. צבי סרפר מתייחס למסורת שהשימוש בשחקנים קבועים יוצר.
זאב רווח, יהודה ברקן ויוסף שילוח הם חלק בלתי נפרד מסרטי
הבורקס. זאב רווח ויהודה ברקן משחקים בדרך כלל את דמויות
הליצנים/הנוכלים/הערמומיים, ויוסף שילוח תמיד מופיע בהקשר עדתי
("אלכס חולה אהבה" ו "ספיחס" לדוגמא). זאב רווח אף פיתח הומור
משלו ומימיקה הכוללת עיוות פנים החוזרים במספר סרטים. בדומה
לקומדיה דל-ארטה השימוש הזה בשחקנים קבועים, יצר מסורת בה
השחקן מביא עמו מהצגה להצגה או מסרט לסרט מטען המוכר לצופים
ומגדיל את הזדהותם עם הדמות ואהבתם לז'אנר.
מלבד הדמיון במאפיינים הכללים יש דמיון רב בדמויות. בקומדיה
דל-ארטה יש מספר מצומצם של דמויות החוזרות ברוב ההצגות ובעלות
מאפיינים קבועים.
לדעת וויקהם הסיבה שהקומדיה דל ארטה כוללת מספר דמויות
מרכזיות, החוזרות ברוב ההצגות, דמויות של משרתים ובעלי מקצוע
היא שבדרך זו הכי קל לעסוק בהוויה היומיומית ובחיי המעמד הנמוך
ולהתרחק ככל האפשר מהאצולה.
בסרט "חגיגה בסנוקר" ניתן למצוא את רוב הדמויות העיקריות
שהרכיבו את הקומדיה דל-ארטה וזהו אולי קו הדמיון הבולט ביותר
בין סרט זה לקומדיה דל-ארטה:
זוג נאהבים (לעיתים רבות העלילה סובבת סביב המכשולים שמונעים
מהם להתחתן)
בסרט חגיגה בסנוקר יש זוג נאהבים - עזריאל (יהודה ברקן) ויונה
(ניצה שאול). רוב העלילה אכן סובבת סביב המכשולים שעומדים
בדרכם. התחרות מול המחזר הנוסף מושון האוויל (טוביה צפיר),
התערבות של השדכן חנוכה (זאב רווח) וגבריאל (יהודה ברקן)
שגורמת לרב לחשוב שעזריאל רוצה לשתות חלב אחרי שאכל בשר (בעצם
היה זה גבריאל שאכל את הבשר) ועוד. הסרט גם מסתיים אחרי שהם
מצליחים ומתחתנים.
משרתים / ארלקינו (המשרת הבור והפיקח) לא בוחלים באף תחבולה
לסייע לנאהבים או לסכל תכניותיהם של בעלי המקצוע
חנוכה וגבריאל (זאב רווח ויהודה ברקן) הם דמויות המשרתים בסרט.
חנוכה אף עובד כמלצר המשרת לקוחות בבית הקפה בו נמצא מועדון
הסנוקר. שניהם מנסים לעזור לזוג הצעיר להתחתן וגם זה רק בגלל
שיש להם אינטרס כלכלי. הם הפסידו כסף רב בסנוקר ורק אם עזריאל
אחיו של גבריאל יתחתן, יוכל גבריאל למכור את הבית ולכסות את
החוב. גם הם בדומה לדמויות המשרתים, ה"זני" בקומדיה דל-ארטה,
אינם בוחלים באמצעים כדי להסתדר: הם מביימים מכירת בית רק כדי
לקבל 200 לירות מהקונה, הם משתמשים בטמבון שנופל כשנוגעים בו
על מנת להוציא כסף מאנשים שייתקלו בהם, חנוכה מנתק את הכבלים
של הרכב של מושון (טוביה צפיר) כדי למשוך אותו להיכנס לסנוקר
ושם הם עושים לו תרגיל, מרמים אותו ומרוויחים את כספו במשחק
סנוקר. בהמשך חנוכה אף מתחפש לאישה ומפלרטט עם סלבדור (יוסף
שילוח) כדי להחזיר את הצ'ק המזויף שנתנו לו. חנוכה וגבריאל גם
מנסים לעצור את סלבדור מלהפקיד את הצ'ק ומלשינים עליו למשטרה
כאילו בא לשדוד את הבנק. זאב רווח מתחזה לשדכן, הרב חנוכה בן
משה הלוי, כדי לשדך לעזריאל את בת הרב. השיא של התחבולות הוא
בסוף הסרט, אחרי שהניסיונות הצליחו, השידוך הצליח, ועזריאל נשא
את בת הרב-יונה לאישה, חנוכה מבקש מהרב, באמצע החתונה, 200
לירות שכר טרחה על השידוך ואז נותן אותם בתור מתנה לחתונה.
ברור מכל הדוגמאות הללו שדמויותיהם של חנוכה וגבריאל מתאימות
לדמויות המשרתים, ה"זני" מהקומדיה דל-ארטה. הם אינם בוחלים
בשום אמצעי ומצליחים להביא לנשואי הזוג הצעיר.
פנטלונה (סוחר זקן, לעיתים אביה של אחת הנשים הצעירות)
הסוחר הזקן בסרט הוא הרב. כל תפקידו בסרט נע סביב "מכירת" בתו
ומציאת השידוך המתאים. הוא אמנם לכאורה אינו מתכוון אך הוא
מביא את שני המועמדים לאותה הארוחה ואף בוחן את ידיעותיהם
בתורה לאורך כל הסרט. הוא מאד תחמן ומבקש משתי המשפחות לפני
ארוחת הערב לא להזכיר את דבר השידוך בפני המשפחה השניה, הוא אף
משקר לסלבדור ואומר שהאחרים הם קרובי משפחה שלו.
קפיטנו (חייל שמתפאר בגבורה באהבה ובקרב ויוצא פחדן בסוף)
דמות זו היא דמותו של סלבדור (יוסף שילוח) - מלך הסנוקר,
מאפיונר ורודף שמלות, "חרמן אכול בלוע" (כפי שמגדיר אותו חנוכה
בזמן שהתחפש לאישה ופלירטט איתו). הוא אפילו אינו שם לב שהוא
מתעסק עם גבר עם פיאה. כמו הקפיטנו בקומדיה דל-ארטה, הוא גיבור
באהבה (רודף נשים) ובקרב (מלך הסנוקר ומאפיונר) ובדיוק כמו
בקומדיה דל-ארטה הוא מפסיד בסוף (הן את הכלה עבור אחיינו והן
את משחק הסנוקר בסוף הסרט, אותו הוא מפסיד לעזריאל במכה אחת
וכשמתברר לו למי הפסיד הוא אפילו מתעלף).
בריגלה (האיש שחי מחכמתו)
האיש החכם בסרט הוא דווקא חלפון השיכור. מספר פעמים בסרט הוא
זה שמגלה את התבונה והוא יודע דברים רבים שאחרים לא יודעים, הו
גם חד הבחנה למרות שהוא שיכור. הוא היחיד שמזהה את סלבדור
ויודע שהוא היה בעבר מלך הסנוקר של תל-אביב ועכשיו הוא חבר
במאפיה, הוא יודע בדיוק את כל הפרטים לגבי הצוואה של אביהם של
גבריאל ועזריאל, הצוואה שמחייבת את נשואי עזריאל על מנת למכור
את הבית (מה שמניע בעצם את העלילה ומביא את "המשרתים" לפעול
ולהביא לנשואי הזוג הצעיר), בארוחת הערב בבית הרב כאשר היו שם
שני חתנים מיועדים, השיכור חלפון הוא שמסביר את הסיטואציה
בצורה הטובה ביותר ואומר כי יש שני חתנים טובים כל-כך אז קשה
לרב לבחור. אמנם דמותו מוסווה מאחורי שכרות אך הוא היחיד שמראה
חוכמה וחדות הבחנה וזה בולט לאור הכאוס והמקריות ששולטים בשאר
הסרט.
סיכום
כפי שהראיתי בעבודה זו, גם אם אין קשר ישיר בין קולנוע הבורקס
ובין הקומדיה דל-ארטה, קשה להתעלם מנקודות הדמיון הרבות. אפשר
להבין כי קשרי הגומלין הרבים בין התאטרון והקולנוע יצרו השפעה
הדדית רחבה גם אם לא מודעת לחלוטין. בחרתי בעבודה זו להשוות את
קולנוע הבורקס לתאטרון עממי כפי שהסברתי משום שזהו אחד
ממאפייניו הבולטים. כיוון שלא מדובר בירושה מדויקת וישירה של
מאפייני הקומדיה דל-ארטה, ניתן היה לבחור זרמים אחרים בתאטרון
אשר יכלו גם הם להתאים בצורה זו או אחרת כמקורות למאפיינים של
סרטי הבורקס. לדוגמא, ניתן למצוא הרבה מאפיינים הדומים מאד
לקומדיה של טעויות - דברים רבים בסרט קורים בצורה מפתיעה
ופתלתלה, כאילו במקרה, בדומה לקומדיה של טעויות. זהו נושא חדש
ויש מקום לבדוק אותו בנפרד.
בכל מקרה, לשאלתי, "חגיגה בסנוקר" - קומדיה דל ארטה מודרנית ?,
הייתי עונה שיש יסוד חזק של השפעה או של ירושת מאפיינים בין
הקומדיה דל-ארטה וסרטי הבורקס או בפרט הסרט "חגיגה בסנוקר".
כמובן, שניתן היה גם לבדוק סרטים נוספים מקולנוע הבורקס אך
בגלל קוצר היריעה התמקדתי בסרט "חגיגה בסנוקר". ניתן לדוגמא
למצוא עלילות דומות, הסובבות לפחות בחלקן, סביב חתונה, גם
בסרטים "כץ וקרסו" ו"צ'ארלי וחצי".
ביבליוגרפיה
1. אוריין, דן (1988). דרמה ותיאטרון. תל-אביב: אור-עם. עמ'
47-48.
2. ברוקט, אוסקר ג' (1987). תולדות הדרמה והתאטרון. תל אביב:
מסדה. עמ' 90-92.
3. גרץ, נורית (1993). הקולנוע המעמדי-העממי. בתוך: גרץ, נורית
(1993). סיפור מהסרטים: סיפורת עברית ועיבודיה לקולנוע.
תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 27-35.
4. סרפר, צבי (1981). משחק כשפה בתיאטרון מסוגנן מסורתי: מזרחי
(קבוקי) ומערבי (קומדיה דל-ארטה). תל אביב: אוניברסיטת
תל-אביב, הפקולטה לאומנויות, החוג לאמנות התאטרון. עמ' 1-11.
5. פיניאר, רובר (1963). תולדות התאטרון. תל-אביב: מ. מזרחי.
עמ' 62-67.
6. קוחנסקי, מנדל (1974). התיאטרון העברי. ירושלים: ויידנפלד
וניקולסון עמ'
133-136
7. שניצר, מאיר (1994). הקולנוע הישראלי. כל העובדות / כל
העלילות / כל הבמאים / וגם ביקורות. תל אביב: כנרת. עמ' 163
8. Wickham, Glynne. (1974). The Medieval Theatre. London:
Weidefeld and Nicolson. pp. 210-212, 244-245.
פילמוגרפיה
1. אלכס חולה אהבה, 1986: דוידזון בועז, ישראל.
2. חגיגה בסנוקר, 1975: דוידזון, בועז, ישראל.
3. כץ וקרסו, 1971: גולן, מנחם, ישראל.
4. ספיחס, 1982: דוידזון, בועז, ישראל.
5. צ'ארלי וחצי, 1974: דוידזון, בועז, ישראל. |