כאשר אדם
שוכב בסחי הפרשותיו
אחד משניים מתאמת, לאמור:
"זוהי תחילת ההדרדרות", או
"אלה ניצני ההחלמה" [1].

[ההגינות מחייבת אותנו להבהיר:
איני כועס, אף
איני עצוב, גם
לא דבק בי השגעון. אולם

עדיין אני מוצא עצמי
מפשפש בענייני מחלתי. ]

את האשם במצבי העגום
(או מעורר ההשראה, תלוי בציניקן)
אין לתלות באהבה
(אם יש לתלות בדבר מה בכלל).
מזמן הסקתי
שהאהבה מתחלפת,
עם חלוף הלילות
והשיחות הארוכות,
בשותפות -

ומה בכך?

מכונת האינהילציה המפעפעת
(הקופצנית, השורקנית, הממריצה, המדרבנת -
המשכנה כרצונכן)
של האהבה
גורמת לעוויתות (זו אינה מטאפורה)
בעת ניתוקה.
האוכל תפל,
דוק אבק פושט על פני הבריות,
התנועה מאטה,
הזמן הופך למלכודת של הרהורים

[ ברגעים כאלה אתה מודה לאל
                        - ברגעים כאלה אתה מאמין בקיומו -
 על שנתן בעולמו נקודות של אור
 (חשוב להבין שמדובר בנקודות):
 בחורף - הדקות הספורות בהן השמש פורצת מעטה עכור של עננים
            ופוגשת פני אדם;
 בקיץ -  אותה שמש פורצת בכיוון ההפוך את מימי הים,
           מתחפרת.
 פעולתן של אלו על האדם
 אינן ברות-שליטה. כמו
 פוטוסינתזה בצמחים ]

לעומתה

מכונת ההנשמה הקצובה
(המצפצפת בעקביות לפי הלום הדופק,
באחריות אין קץ)
של השותפות,
עם ניתוקה,
ממיתה את החולה.

וכך אני כעת, חי-מת;
בין הקאה לאוננות
אני יוצא את ביתי
להביט בעולם בעיניים קפואות
של חי-מת חסר שותפה,
והורדים [2] ששתל אבי בפתחו
מטיחים בי מגש ארומטי
המלביש אותי בחליפת הנוסטלגיה
לשניות בודדות.

לשניות בודדות
אני עוד מתכנן
להביא לך ורד
כשנפגש הערב
(המונח המשפטי הוא אי שפיות זמנית).
מוזר

זה נראה לי דווקא
כמו סימפטום של אהבה.








[1] גיליתי בשיריי מוטיב חוזר של רופא נעלם. זה מרתק ומשמח
אותי באחת. מרתק, כיוון שלא כיוונתי לכך בשום צורה מודעת.
משמח, שכן יש לי מוטיב חוזר.
[2] רגע! יש גם מוטיב חוזר של ורדים. זה כבר לא כל כך משמח.
אין לי הרבה שירים וכבר מצאתי שני מוטיבים חוזרים? זה כאילו כל
השירים אותו דבר, כאילו אין גיוון. מה גם שהוורדים באמת קיימים
בפתח הבית, כך שזה אפילו לא מרתק. אוף.