עיבוד מחודש (2004) של יצירה ישנה (1996)

שביל החצץ לאורך הלול הישן מתארך, ואולי לעולם לא יגמר, ואולי.
המחשבות מחפשות נשים מהעבר, מנסות להיזכר בקשר, אך דווקא
תמונתה של ג'ייל, אותה צלמת שמעולם לא פגשתי, היא שנתקעת
במחשבה, והרי רוצה לחשוב על קשרים שהיו ולא על שלא היו, אבל
המחשבה נשארת באותם שלושה שבועות של חיים, של רמז לאושר, גם
כשיודע שאין לה קשר לכך, רק סמיכות הזמן היא שהובילה לזכרון
מטושטש של תווי פנים. וכל כך הרבה זמן ריק, תקופות מהן לא עולה
כל דמות. ריק. הרוח מכה בברושים, מאיימת לשבור, והם בריקוד לא
אחיד שומרים על זקיפותם. "והרותם היה מלבין והולך לאיטו לאורך
הדרך" כתב המשורר, ואני מצליח לדמיין את שדה הפריחה הלבנה
בחולות נחל פולג הסמוכים לכביש החוף. "תל אביב עטופה ערפל,
ירושלים רחוקה". גם תל אביב רחוקה. גם אני. "מישהו אולי לא
יגיע לסוף החורף הזה, לשומקום", אני ממשיך לצטט את השיר, מרגיש
אי נוחות מכך שאולי נצפה מפזם לבדי על השביל, בועט בחתיכת אבן
רטובה המקפצת פעמים על הקרקע עד שנופלת לשלולית. מגביר צעד
להיכנס פנימה לפני מכת הגשם הבאה. כבר זמן שלא עברתי בדרך
הזאת, התגעגעתי להליכה שלפני, לציפייה, להצפת המחשבות,
הזכרונות, רגע לפני הכניסה לפאב הקטן של הקיבוץ.
רוח קרה נושבת, מקפיאה עור פנים. הלילה יתחיל שינוי, זו הגישה
שאני חייב לאמץ, אם אאמין בה היא תתגשם, דברים ישתנו, אני בטוח
בכך, אני חייב להאמין בזה. יש משהו בשגרה המוריד את הראש, כמו
הראש נהיה כבד יותר, מטלה על צוואר וכתפיים. והרי את הקור הזה
של סוף פברואר יכול כל כך בקלות להפיג מגע גוף חם, גוף שיחסום
את הרוח המערבית הקרה, שייצור חום. מזמזם שיר ישן של שלום
חנוך, "אני רוכב, לא יתפסנו חי", משפשף את אצבעות הידיים אלו
באלו להזרים דם אל האיברים שהמח חושב אותם פחות נחוצים, "כן
אני זוכר אותה, איתי רוכבת איתי", מגע יד קר על כתף אישה אינו
נעים לה, "אני עוזב, אולי כהו עיני" והאצבעות חשופות לרוח
מסרבות לייצר חום, "והיא עומדת שם צוחקת עלי".
מסדר את השיער, כך לא רואים את הקרחת, אני חושב. הרוח שבה
ומעיפה את השיער לכל כיוון אפשרי. לא מוותר, שב ומסדר את
השיער. זה חשוב, זה חשוב, אחרת השנים חשופות מידי, לא יטעו
לטובה בנוגע לגיל. אתמול חגגתי 39, לא הודעתי לאיש, העדפתי שלא
ידעו. לשמחתי איש לא בא, לא נאמרה מילה, השקט בו עבר היום הזה
הקל עלי. השעות זרמו על הכיסא בדשא שמאחורי הבית, הבטתי בשמש
היורדת באיטיות לעבר הגלבוע, מתחמקת משברי עננים המרמזים על
סערה שהחזאי הבטיח למחר. רק צחוק ילדים רוכבים על אופניים
מהמדרכה הסמוכה הפר את הדממה, הצחוק התגבר כשחלפו לידי. לכל
בני המחזור שלי שנשארו בקיבוץ יש כבר ילדים, לא תמיד יודע
לשייך ילד לאב ולאם, אבל להם יש צחוק ילדים, ולי יש רק השאריות
של צחוקם המתגבר כשחולפים על פני. שמש חורפית מצאה דרכה בין
הענן שנמרח על האופק ע"י רוחות מערב חזקות המותחות אותו ליריעה
דקה, אל הגלבוע, עד שנעלמה מאחורי ההר. רק לאחר שירדה החשכה,
וכשרק הרוח הפרה את השקט, נכנסתי אל הבית. מצאתי את קופסת
הנרות שקניתי לחנוכה, שנשארה מיותמת וסגורה כי לא היתה לי
ההזדמנות לחגוג את חג האורות, הוצאתי ממנה ארבעים נרות והדבקתי
אותם על השיש ליד הכיור באמצעות מעט שעווה. היום יום הולדת,
לחשתי לעצמי בשקט לאור מפגן האורות והצללים המרקדים שיצרו
הנרות. היום יום הולדת.  

הפאב יפה, כמו תמיד, הרגשת חמימות מפשירה את הפנים, קירות העץ
מבהירים גבולות, מונעים קור. האח בוערת, מקרב אליה אצבעות
ידיים. בוחן את פנים המבנה. חמישה גברים יושבים ומדברים סביב
שולחן גדול, הם צעירים ממני במעט. רוצה להגיד שלום לגבי, הוא
דיבר אותי שלשום, אבל לא ניגש, זה יאלץ אותי להביט מקרוב בצבי
ודני. מרחיק אצבעות מהאח וניגש אל הבאר. ארבעה צעדים מפרידים
בין האח ובין הבאר, צועד אותם באיטיות, כמו מן טקס, גב זקוף,
ראש מורם, אחד, מבט בוחן הממקם את האנשים הנמצאים בפאב, שניים,
לא יותר מ 15 איש בשעה זו, שלושה, לפחות עשרה גברים, ארבע
נשים, ארבעה, זה מה יש. "בירה בבקשה" מבקש מהבחור הצעיר שנמצא
מעבר לשולחן העץ הגבוה. הבחור מוזג. הוא אחד הצעירים בקיבוץ,
רק השתחרר מהצבא, אני חושב. את שמו אני לא זוכר, גם לא שואל.
שתי נשים יושבות לידי על הכיסאות המוגבהים, מדברות בינהן. אני
שומע כל מילה שנאמרת במבנה הקטן, הלול הישן שהוסב להיות פאב
מקומי. מתיישב מול הבאר, מתעלם משתי הנשים שלידי.
מסובב את האצבע על שפת כוס הבירה, קול עמום יוצא ממנה, מרים את
הכוס באיטיות ולוגם מהקצף. שישי בערב, כשיושב לבד על הבאר,
בוחן במבט קצר צעירים היוצאים מהפאב, השעה מאוחרת, זה זמן טוב
לסגור את השבוע, סיכום ביניים, לבחון את מה שיש, את מה שאין.
יש לי את השקט שלי - לפעמים לפחות. יש לאן ללכת, יש איפה
להיות. יש נוף של גלעד לסגור לילה ללא שינה במטע התמרים שמדרום
לקיבוץ, ונהג בית שמקפיד לא לעצור לי בדרך חזרה מבית שאן. כוס
הבירה הקרה שוב מקררת את אצבעות היד, מונעת מהדם לזרום אליהן.
אין אישה. זה המעט שחסר לי. אני צריך אישה, או לפחות מגע יד
חם, יד טופחת על כתף, "שלום אבי" היא תגיד, "איך עבר עליך
היום?" אבל בחברה הקבועה, הלא משתנה, זה כמעט בלתי אפשרי. תמיד
אותם אנשים, אותן נשים. מניח את כוס הבירה על הבאר, צריך
להפסיק לחשוב על זה! שום דבר לא בוער, זה יגיע עם הזמן, אני
אמצא אותה, כמו שכולם.

"הוא שוב הגיע."
"תתעלם."
"למה? פעם אחרונה שהוא הגיע הלכו קטעים."
"כן, קרבות תרנגולים בלול הישן."
"הוא שקט, יהיה בסדר, הוא נראה לי בסדר בחודש האחרון."
"החבר של המשוגע?"
"שוב ערן צור עולה לך לראש."
"לא, לא חבר, אבל..."
"עזוב אותו, ההופעה לפורים מוכנה?"
"מתי זה?"
"יום שישי הקרוב."
"אבל פורים יוצא יום רביעי הבא."
"זה חייב להיות סוף שבוע, והשנה בחרנו להקדים, לבחור בסוף
השבוע שלפני, שאם גם השנה אחד הזקנים יתפגר יום לפני המסיבה
נוכל לדחות אותה בשבוע ולא נצטרך לבטל."
"מחשבה יפה."
"דני, זה נכון שאתה מנחה את הערב?"
"כן, רונית ואני, יותר נכון בעיקר רונית ומעט אני."
"ולמה אתם מתחפשים?"
"הנושא המרכזי יהיה גיבורי קומיקס, יש לנו תחפושת מהממת, רונית
תהיה לואיס ליין, אני אהיה החבר הממושקף שלה - קלארק קנט."

נע בחוסר נוחות על כיסא הבאר המוגבה, לעיתים נראה לי שכולם
מסתכלים עלי, מדברים עלי. רעש הגיטרות היוצא מהמערכת רק עושה
לי רע. לאיזה מוזיקה הם מקשיבים? דברים מעטים השתנו במקום הזה
בעשרים השנה האחרונות, כמעט כולם השתנו לרעה.
"תחליף דיסק בבקשה." הצעיר העומד בבאר מתעלם ממני. מסתכל סביב,
הצעירים מאוד כבר הלכו, יצאו לדיסקוטקים האזוריים, בזמני לא
היו דברים כאלו. היום אני שומע אותם כל הזמן מדברים על כוסיות
באשדות יעקוב איחוד, על הגורן במרחביה, על המוזיקה בחפציבה
הנמשכת ללילות רומנטיים במטע אבוקדו למרגלות הגלבוע. באחד
מלילות הקיץ היותר חמים עליתי ברגל את העליה אל מורדות הגלבוע
וחיפשתי את זה בפרדסים. לא מצאתי דבר. בבוקר האחות חבשה את פצע
נשיכת הרוטווילר ששמר על מטע האבוקדו. את הזריקות קבלתי
בעפולה. בשולחן שלושים פלוס ממשיכים לדבר, אני שומע כל מילה
אבל לא מצטרף אליהם. בקרוב מאוד גם הם ירגישו את החלפת הקידומת
לארבעים בפתח. החיים חולפים מהר, ההפרש בינינו לא גדול, לא
יודע אם אדם זר יראה שאני מבוגר מהם, אבל אין אדם זר בפאב של
הקיבוץ. ואולי אצלי זה מעט יותר קשה? אולי כלב, טנדר, אישה
ושני ילדים הופכים את מעבר החיים פשוט יותר? "תחליף דיסק
בבקשה!" היד שוב עולה לסדר את השיער בתנועה מהירה ממה שהראש
פקד עליה. אוחז חזק בכוס הבירה ביד השניה, האחיזה בכוס הקרה,
הנלחצת, המאיימת להישבר, עוצרת את הדם באצבעות. לאט, לאט! כלום
לא קרה, שקט, תן לנער לשמוע את מה שהוא רוצה, זה לא מה שבאמת
מפריע לי, המוזיקה רועשת, אני אסתדר.

"יש לי חשבון ישן איתו, אתם יודעים, אם הוא לא מפסיק מיד אני
הולך להטריף אותו."
"דני עזוב, אין טעם. גבי צודק. הוא שקט היום."
"הוא בכל זאת מציק. הוא יושב ללירון על הראש."
"לירון ילד גדול, הוא יסתדר איתו."

רעש רעם מתגלגל מבהיר ששיא נוסף של הסערה מתקרב. לרגע שם לב אל
הכסא הגבוה עליו יושב, ודאי ישבתי עליו עשרות פעמים. בפאב הזה
כמעט אף פעם לא רוקדים. לפעמים הצעירים מארגנים דיסקו, ואז
לעיתים גם מוצא את עצמי רוקד בינהם, אבל בחורף האחרון לא קרה
כלום. מנסה להיזכר בדמויות, בנשים, האם היו בכלל קשרים? משחזר
שיחות, אך בראש חולפים רק שברי משפטים.  
מקרב את הכיסא אל רונית, יש לה חיוך סימפטי, אפשר לדבר איתה,
אולי אזכה במגע יד מעודדת על כתף, אולי במילה טובה. אדם חי
מאיסוף מילים טובות. אני רוצה לחיות.
בתחילת שנות השמונים זה היה פשוט יותר, בפאב היו צעירות בנות
20, ואני מעט בוגר יותר, כמעט כולן היו רווקות, גם אם התהדרו
בחבר הצמוד. וזה לא היה אני. עכשיו כבר יודע שכל מה שנשאר הוא
שיחה ידידותית, כאילו העונה כבר נגמרה, אבל גם שיחה תמימה היא
יותר מכלום. היא יותר מבדרך כלל.  
איך לפנות אליה ועדיין לא להישמע מטריד? הרי מתפרץ לשיחה בין
שתי נשים. תמיד מתקשה למצוא את מילות הפתיחה, את המילה
הנכונה.
"ש... הי... שלום רונית."
שקט. היא לא מסתובבת, ממשיכה לדבר עם החברה שלה. היא לא שמעה
אותי.
"שלום רונית."
"שלום."

"הוא מדבר עם אשתך."
"הוא מדבר עם אשתי?"
"היא עונה לו."
"גבי, הוא חבר שלך."
"מה פתאום אתה הופך אותו לחבר שלי?"
"הוא מטריד את אשתי."
"קרא לרונית ולדנה לשבת איתנו."
"הן לא צריכות שהמשוגע הזה יקבע להן איפה לשבת."
"משעמם פה. וכן, אני רומז לזה!"
"אתה לא יכול סתם..."
"אל תצטדק לי עכשיו."
"כן, אני כן יכול סתם, וזה לא סתם."
"לפני יומיים הוא עמד במזנון שלנו בצומת. אני לא יודע מה הוא
חיפש שם."
"מה זה קשור?"
"ומה אתה חושב שהוא מחפש כאן?"  
"רגע, תקשיבו עד הסוף, הקופה הרושמת התקלקלה, הבחור פשוט עמד
שם וחישב במהירות את החשבונות של הלקוחות, היה לי קשה לעקוב
אחר הקצב שלו, בכל זאת יש לו ראש."
"אז למה הוא לא משתמש בו?"
"רק שירחיק את האיינשטין הזה מרונית."

טיפות הגשם מרטיבות את החלון, זולגות באיטיות, מדי פעם משב רוח
מעיף מטר מים נוסף על החלון, ברק מאיר את החלון, הרעם נשמע שש
שניות אחריו, מתגלגל, ומשאיר אחריו שקט. שני קילומטר, אני מחשב
את מרחק הברק, שני קילומטר מכיוון מערב, הברקים הבאים יהיו
קרובים יותר, שיא הסערה מתקרב. הפאב מואר, מואר מידי. אני צריך
לרקוד, להשתחרר.
"מה שלום הילד, המממ... רועי, אם אני לא טועה?"
"בסדר" היא עונה בקיצור.
"ואיך העבודה במפעל? ראיתי אותך שם, את מזכירה, לא?"
"כן."
רוצה להרשים אותה, לזכות במילה טובה, אבל קשה לי לפתח שיחה,
והיא לא עוזרת לי. סוף סוף יש עם מי לדבר בפאב הזה, השאלה היא
רק על מה לדבר. ברק נוסף מבהיק חלון, הציפיה לרעם תמיד מפחידה,
הידיעה כי הרעש צפוי, ואני רוצה לרקוד, רוצה מגע יד אחת על כתף
ויד שניה מלווה חיטוב גוף על מותן, כמו שהיה אז, כמו אז. כמה
זמן עבר מאז? שערה היה שחור, קצר, קופצני, זוכר היטב את השיער.
האנגלית שלה היתה פחות טובה אפילו משלי, היא היתה גרמניה, לא,
שוויצרית, היא באה מציריך. נענו באיטיות, ידה מיששה בעדינות את
הגב שלי, החזה הקטן נצמד לחזה שלי. ודאי שאני זוכר אותה, האף
הנשרי וגומות החן כלל לא הפריעו לי, עדיין זוכר את פניה, את
גופה העירום לא זכיתי לראות. המחשבות מעלות לי חיוך על הפנים,
העיניים נעצמות ואני לוקח לגימה קצרה מכוס הבירה. כמה זמן עבר
מאז? לשחזר, לשחזר, לא לשכוח! החיוך מתחיל להימחק, קייט היה
שמה, שוב מרגיש תנועה של חצי שפה לכדי חיוך, מספר פעמים חשבתי
לחפש אותה, ליסוע לאירופה, תמיד הושארתי בקיבוץ. כמה זמן עבר?
הפרצוף שלה מתערבב עם תמונתה המטושטשת בעיתון של הצלמת ג'ייל
רובין, מה קדם למה? תנועת החוליה סביב בריכות הדגים של מעגן
מיכאל או אותו ריקוד, צרור היריות שקטף את היופי או ידה העדינה
מלטפת עורף? ומדוע דווקא הזכרון של התמונה של ג'ייל הוא המתחבר
אל קייט, הרי נהרגו עשרות אנשים. מתי זה היה? היתה מלחמה ברקע,
אני בטוח שהיתה מלחמה, מרבית הבנים לא היו באותה מסיבת פורים,
נשים מודאגות התעקשו לחגוג את פורים של אותו חורף, של אותה
מלחמה. זה היה מבצע ליטני, מרץ 1978. עברו 18 שנה. רק עוד
ריקוד אחד, מגע נשי, אנושי, 18 שנה! איך הזמן ברח.

"הוא בטלן, לא עובד, מעולם לא עבד, נטל שיושב לנו על הצוואר,
ואם הוא לא מתרחק תוך דקה מאשתי יהיו כאן מכות."
"גבי, לך דבר איתו. תמנע את הבלגן."
"צבי, אשתך, בתור האחות של הקיבוץ, לא אמרה שהוא על תנאי?"
"כן, כשיצא לפני חודש, אחרי שלושה חודשים שם, הם אמרו שסך הכל
הכל בסדר ואין טעם שישהה שם כי הוא לא מסכן איש, אבל אם יש
בעיות טלפון אחד שלה והם באים לאסוף אותו."

קייט נעלמה אחרי שבועיים, אמרה שממשיכה בדרכה, צעד, צעד, צעד,
סיבוב, ושוב צעד, צעד, היד מלטפת עורף, סיבוב. הבנים חזרו
מאותה מלחמה לעבודה בשלחין, לקציר החיטה שצבעה אופק צהוב. ודאי
שהיו עוד הזדמנויות, חייבות היו להיות עוד הזדמניות, גם אם לא
עולות כרגע במחשבה, חייבות היו להיות, הרי כל כך הרבה זמן,
זמן, חצי חיים, לא יתכן שרק ריקוד אחד, רק אחד, רק עוד ריקוד
אחד.      
"רוצה לרקוד?" שואל את רונית.
"לא!" היא מתרחקת עם הכיסא, רעש החריקה של הכיסא המתרחק כמעט
ומפיל אותי מהכיסא הגבוה. התקרבתי יותר מידי, מה פתאום אני
אומר את מה שאני חושב באותו רגע, את מה שעובר לי בראש?! למה
אני לא מצליח לעצור את הלשון? רונית מסתובבת לאחור, מביטה אל
פנים הפאב.

"צבי!"
"בסדר, היא עדיין ערה, רואה טלוויזיה עם החברות, אני אתקשר
אליה עכשיו. אין ברירה. יטופל."
"ולי יש עוד חשבון פתוח לסגור."

דני קם, מתקרב אלי. לא רוצה לדבר איתו. אני לא מחבב את הבחור,
כלומניק בן שלושים, שעדיין לא עשה כלום עם החיים שלו חוץ
מלחרוש שדות חיטה, שלא יודע הרבה מעבר לרוורס עם עגלה והפעלת
מערכות השקייה.
"תתרחק מאשתי, אין לך מה לעשות פה, אין לך חברים כאן, עוף
מכאן!"
"זה גם הפאב שלי."
"אז לך לפינה הקבועה שלך. אל תטריד. תעלים את עצמך מהמרחב של
רונית."
"אני רוצה לשבת כאן! זה גם הפאב שלי."
"אני רוצה ללכת מכות, גם אייל וצבי רוצים, אז תחשוב פעמיים על
המילים שלך." דני עומד עשרים סנטימטרים ממני, אני יכול להריח
את האפטר שייב שלו מתערבב בריח הבירה, הוא מונע ממני כל מרחב,
מונע ממני אוויר.
"אל תאיים עלי בכח!"
"למה, מה תעשה לי?" הקול המזלזל קובר אותי מתחת לרצפה.
"אני צודק, מה כבר עשיתי... לא בסדר? זה אתה שסתם... מלכלך,
אני הייתי בסדר, אתה תראה שאני צודק."
"איך? סופרמן יבוא ויעזור לך?"
דני חוזר לשבת, הוא צוחק, אני מרגיש ריק, ריק כמו אחרי הקאה,
הידיים עדיין רועדות. איך זה שהאפס הזה גורם לי לאבד שליטה?
אני יודע שבסוף הצדק מנצח, אם רק היתה לי מעט עזרה הייתי מנצח
את כולם, אבל אני לבד מול חמישתם. ועכשיו לשבת ולבהות על כלום,
כלום. תקוע בתחושת אין אונים, ועכשיו - הרגע - זה מה שחשוב.
ומה עוד ניתן להציל מהערב? הוא קטע את תחילת השיחה שלי עם
רונית, כבר לא זוכר איפה השיחה הופסקה.    
טיפות הגשם מחליקות על החלון, הרוח נחלשה אבל הגשם ממשיך. קר
בחוץ. האח מחממת את פנים הפאב. מתקרב לאח, בוהה בחלון, בפאב
שקט מוחלט, חוץ מאותו דיסק רועש, שאת נוכחותו כבר הצלחתי
להדחיק. הרטיבות מצויה רק בצד החיצוני של החלון, הקור לא חודר
לתוך הפאב. אצבעות ידי משחקות מעל האח הלוהט, קולטות את החום
הנעים, המזרים את הדם אל קצות אצבעות הידיים, אל כל הגוף הרוצה
בתנועה, הזקוק למגע, להבנה.
דני יוצא מהפאב. אני ניצחתי, הוא יצא אל הגשם והקור, אני מזרים
את הדם לכל איברי הגוף ליד האח הבוערת.
חוזר אל הכיסא שלי על הבאר. "עוד בירה בבקשה." הנער מוזג לי,
הוא ילד טוב, סך הכל הוא בסדר. השיער של רונית חלק, בלונדיני,
כל כך יפה, בטח נעים למגע, אבל אני בסדר, לא אגע בו, לא בלי
רשות ממנה, אני יודע שזה מרגיז אנשים, מרגיז נשים. עכשיו כשדני
הלך אולי נוכל לדבר.
"רונית."
היא לא עונה.
"רונית" קורא שוב בשקט, ספק אם הקול יוצא מבעד לשפתי. צריך
לדבר עם מישהו, לא יכול לחזור כך אל המיטה, עוד לילה עומד
להסתיים, הנער על הבאר יגיד שמאוחר, וצריך לסגור, ואני כל כך
רעב למילה טובה, רק מילה טובה אחת ואלך לישון, אבל הוא כבר
יהפוך את הכיסאות במהירות מיותרת, ימהר להמשך הלילה שלו, אני
אסגור את שלי. והערב הזה דווקא התחיל טוב, בנה ציפייה.
"רונית."
רונית עוברת כיסא לצד השני של החברה שלה, מתרחקת, כבר לא בטווח
שיחה. אחזור לפינה, הפינה תרחיק אותי מהם, תרחיק אותם ממני,
לשבת ולשתות, האלכוהול משכיח, מרגיע, מעודד.
קם מהכסא, רגל ימין נוחתת בכבדות על הרצפה, כמעט וקורס, מעט
בירה נשפכת על החולצה ועל הרצפה, להזדקף! מזדקף, ללכת ישר, צעד
אחר צעד מתנדנד אל הקיר, בפאב נשארו רק ארבעת הגברים היושבים
סביב השולחן, רונית, החברה שלה והברמן. הפאב ריק. אין אף אדם.
כמו שתמיד. מתיישב על הכורסא, מביט על הפאב מהפינה, לרגע נדמה
לי שזה היה תמיד ככה. תמיד, ממתי? מהצבא? מהתיכון? ממתי? זה לא
הזמן לחשוב על זה, ואולי זה אף פעם לא ישתנה. אסור לחשוב על
זה. את ג'ייל לא הכרתי, לא מצאתי צלמת בבריכות הדגים, קייט
רחוקה, ונשים מכאן לא, ברור שלא.  
סופרמן נכנס ברעש, פורץ דרך דלת הפאב, דלתות העץ מסתובבות
החוצה ופנימה לאחר שהוא עובר אותן. הוא שמע את הבקשה שלי, הוא
כאן. סופרמן ניגש אלי, לבוש בחליפה כחולה וגלימה אדומה ארוכה
על גבו, ידיו שריריות, פניו מכוסות לחלוטין במסכה כחולה. "אתה
צריך עזרה?"
"אני שמח שבאת."
"באתי להכות ברעים, לעשות צדק. שמעתי שיש כאן בעיות."
"אתה באמת באת?"
"אני עומד מולך, לא?"
סופרמן ניגש באיטיות לצבי, מכניס לו אגרוף בבטן. התנועות שלו
איטיות באופן מופגן, יש גם סרבול רב בתנועה שלו, לא כמו
שדמיינתי לעצמי שיהיה, אבל צבי נשכב על הרצפה. סופרמן מתקרב
לאייל, בועט בו בכח ואת התנופה מנצל כדי להכות בגב של רונן. גם
כאן הכל נעשה באיטיות רבה. לרגע דברים לא מסתדרים לי, מדוע הם
לא קמים ומתגוננים או לפחות בורחים? שלושתם שוכבים, מוכים,
ואני לא עשיתי כלום. סופרמן מתקרב לגבי, "בבקשה לא! הוא בחור
טוב, אל תפגע בו." אבל סופרמן לא מקשיב, מכה בו בחוזקה בבטן.
גבי תופס את הבטן ונשכב באיטיות, פניו מסתכלות על הקיר הרחוק
ממני, רחוקות מהמבט שלי. יותר קל לי עם זה שאינו מביט, זה לא
היה צריך לקרות ככה.
"בוא, בוא אחרי" סופרמן קורא לי. אני מכיר את הקול הזה, הקול
הזה גורם לי רתיעה והרגשה רעה, הוא מתחבר לי עם תחושת ריקנות,
תבוסה, ובכל זאת, כמו שבוי שלו, ניגש בעקבותיו לדלת הפאב, יוצא
אל אוויר הקיבוץ הקפוא, משב רוח מקפיא בבת אחת אף ופנים, טיפות
הגשם מרטיבות קרחת.
איש זר, לא מהקיבוץ, אך בעל פנים מוכרות, מתקרב אלי. אני שומע
דלת רכב נטרקת ואדם נוסף מצטרף אליו, אני יודע מי הם, יודע למה
הם באו.
"אלו הם!" אני צועק, "אלו לקחו אותי, אל תיתן להם לתפוס
אותי".
אבל האיש בגלימה הכחולה אדומה לא מקשיב לי. שני האנשים תופסים
אותי בכח בידים שלי. בועט בכח לצדדים, פוגע באחד משני האנשים,
אבל ביחד הם חזקים ממני, מקפלים לי את היד לאחור. הכאב בקור
הזה נהיה חד יותר, אחד מהם משכיב אותי על דרך החצץ הרטובה, הפה
מתמלא בהרגשה מחוספסת של מיים חוליים, הקור חודר דרך החולצה
הרטובה, ובכל זאת האנדרנלין מזרים זיעה קרה על המצח. מחט חודרת
לוריד, כאב חד. למדתי לא להילחם במחט, זה חותך את העור. הקור
חודר את היד החשופה. מביט בבד האדום הרוקד ברוח ונעלם בעקבות
הדמות בכחול הצועדת חזרה אל תוך הפאב. הוא צוחק, אני חושב שהוא
צוחק, הוא צוחק עלי? כבדות רבה נופלת עלי בידיים של שני אלו,
הסוחבים אותי לתוך ניידת הטיפול. באופן מעורפל מתערבבים קולות
צחוק מתוך הפאב עם מוזיקה רועשת, ורעש הדלקת המנוע של הרכב
הלוקח אותי לשם.