"אני רוצה אותו חזרה!" היא צועקת במעלה המדרגות, אפילו הן
הספיקו לשכוח אותו מזמן. היא אהבה אותו כל-כך, הקטנטונת. הוא
החזיק אותה מחייכת, סימם אותה אליו, הביא לה בדיוק מה שרצתה,
איך שרצתה, מתי שרצתה. יש שאמרו שהוא לא באמת אוהב אותה אבל
הקטנטונת ידעה שכן, כל הזמן. גם באותו היום שראתה אותו עם
קטנטונת אחרת בגן הציבורי היא ידעה שהוא חושב עליה - על
הקטנטונת שלו.

הם היו שניי קטנטנים יחד, לא מתאימים, לא דומים, רק אוהבים.
כל-כך הרבה ניסו לקחת אותו ממנה אבל היא אף פעם לא נתנה. היו
לו עיניים חומות שהיא חשבה לירוקות ושיער חום שחשבה לשחור ואז
יכלה ללכת בגאווה ברחוב במחשבה שלחבר שלה יש שיער שחור עם
עיניים ירוקות... גבר חלומות שכזה.

היא נהגה לעבוד על עצמה לעיתים קרובות. כשהיא עבדה על עצמה אף
אחד לא הפריע לה, כי היא היתה בטוחה שהשקר הקטן והחמוד שלה הוא
בעצם האמת לאמיתה! אז היא האמינה שלחבר שלה יש שיער שחור
ועיניים ירוקות, והאמינה לעצמה שהכלבה שלה בכלל לא שמנה... אז
מה אם היא שוקלת 50 קילו, והאמינה לעצמה שכל השירים הרומנטיים
ברדיו נכתבו אך ורק עבורה.

והוא... הוא אף פעם לא האמין לשקרים הקטנים והחמודים שלה. והיא
אהבה את זה כי תמיד אחריי שהיא היתה מתוודה הם היו צוחקים
כל-כך עד שהבטן הקטנה והחמודה שלהם היתה מתנפחת גדול גדול...

והוא אהב את הבטן הקטנה והחמודה שלה,
והיא אהבה את הידיים הבינוניות והחמודות שלו.
והוא קנה לה את כל העולם מקופת החזיר שלו.
והיא נתנה לו אהבה.

יום אחד בכלל בלי לדעת למה היא החליטה שהיא לא יכולה יותר
להיות עם הקטנטן שלה. אולי בגלל שהיא פחדה שהוא יהיה הקטנטן
היחידי שלה, אולי בגלל שהיא חשקה בקטנטנים אחרים, ואולי בגלל
שכל העולם היה בידיה והיה לה כבד מדי אז היא הרפתה.

אז הקטנטן כבר לא שלה... והיא כבר לא של הקטנטן... ואף אחד לא
קונה לה את העולם יותר. והיא מפחדת שלאף אחד לא תהיה קופת חזיר
שתוכל לקנות לה את העולם.

אז היא שוקלת להחזיר את הקטנטן עם קופת החזיר, אבל היא מפחדת
ששוב העולם יהיה לה כבד מדי והיא תרפה.