חלק א'

"לא!!!"
שוב מתעוררת לבד בלילה, בבהלה. כולי נסערת מהסיוט שחוזר על
עצמו.
"נעה, הכל בסדר?" אני שומעת את אימי מהחדר הסמוך. "כן, אימא.
אני בסדר..." נראה לי... אמרתי לעצמי. חזרתי לשכב במיטה,
מתהפכת מצד לצד. לא מצליחה לישון כבר כמה חודשים. אני קמה
לשתות, זה הסימן שלי, מעכשיו אני לא הולכת עוד להירדם. חוזרת
למיטה, נשכבת וחושבת. אותן תמונות רצות לי בראש. אותו סיוט
שחוזר על עצמו כבר המון זמן. מתי אצא מזה? אני חושבת. בדמעות,
בכעס ובעיקר בעייפות אני מקבלת את פניה של החמה, המאירה את
פניו של חוף הים. מתיישבת, מכוסה בשמיכה, אני מרימה את עיניי
ומחייכת, לדעת שלפחות נשאר לי הים. הולכת לבית הספר, חוזרת.
ממשיכה לעשות כמה דברים שחייבים לעשות, אבל לרוב חושבת על מה
שקרה. נזכרת, בוכה ומנסה להחזיק את עצמי חיה, למרות שזה הדבר
האחרון שאני רוצה לעשות, לחיות.

"בוקר טוב, נועה." לילך- החברה הכי טובה שלי מאז הגן, היחידה
שיודעת על כל מה שקורה, הולכת יד ביד עם הצלע השלישית של
החברות שלנו, עדן. אנחנו יחד כבר מגיל קטן, עדן הצטרפה מאוחר
יותר. "בוקר טוב גם לכן. מה קורה?" עניתי. "אצלנו הכל טוב, לא
כמו אצלך. שוב לא ישנת?" לילך תפסה לי ביד. "תסתכלי לי
בעיניים, מתי את הולכת לחזור לחיים שלך?" השתחררתי מהאחיזה שלה
ואמרתי "בקרוב... בקרוב." המשכנו ללכת בשתיקה. לרוב אני מעדיפה
להיות לבד. אני כל כך פוחדת מקרבה מאז שכל זה קרה. נכנסנו
לשיעור. הזמן עובר לי כל כך לאט, ובגלל שאין לי מה לעשות אז
אני חושבת עליו. מרגישה את העצבות עוטפת אותי, כמו שפעם עטף
אותי החיבוק שלו. "כל הזמן רק כותבת שירים על השולחן! גברת
אוחנה, אולי חשבת להתחיל להשקיע בלימודים? זו השנה הכי חשובה
שלך ואת עסוקה תמיד בשטויות!". המורה שלי להיסטוריה היא לא
הטיפוס הכי נחמד שיש בעולם. תמיד היא נוהגת להזכיר לי עד כמה
שאני אפס, לא לומדת ולא משקיעה בשנה הכי חשובה שלי. זה כמה
מתחיל להרגיז אותי, ואת המשך השיעור אני מבלה בלחפש דרך לגרום
לה לסבול, לפחות רבע ממה שהיא עושה פה לכל התלמידים. צלצול,
תודה רבה. "אל תשכחו את שיעורי הבית שלכם! על השולחן שלי!
מיד." שמעתי אותה לפני שאני יוצאת. לא היו לי אף שיעורי בית,
ובטח שאני לא משקיעה.
"נועה אוחנה, לאן את חושבת שאת הולכת?" היא שאלה. "רחוק
ממך..." אמרתי לעצמי. "גשי לפה." היא אמרה. "מה?" הסתובבתי.
"תתקרבי אליי." ביקשה. "מה?" התקרבתי יותר. "קרה לך משהו? את
רוצה לספר לי משהו? את היית תלמידה כל כך חכמה, ועכשיו את לא
עושה כלום בשיעורים. מה קרה לך?" אני שונאת שהיא מנסה להיות
נחמדה, זה לא מתאים לה. "לא קרה לי כלום." אמרתי והלכתי משם
מהר ככל שיכולתי.

"אז ככה את אומרת לי שלום?". הסתובבתי. תמיד בהפסקות אני יושבת
לבד על הדשא הגדול שיש לנו.
"מה קורה, אופיר?" אופיר- החבר הכי טוב שלי מאז שהכל קרה. לפני
שהכל התחיל, הוא היה רק ילד מהשכבה שמעליי. תמיד הסתובב לבד,
מידי פעם היה מעשן, תמיד לבש שחור. בעיניי, אחת שתמיד הייתי
אוהבת להיות סביב אנשים, צוחקת ושמחה, הוא היה נראה לי מוזר.
תמיד חשבתי, איך מישהו יכול להיות תמיד לבד? לא חסר לו להיות
עם אנשים? עכשיו אני מבינה הכל. תמיד כשרע לי אני רוצה להיות
לבד, ובזמן האחרון תמיד רע לי. אני לרוב לבד. התרחקתי מכולם.
חוץ ממנו, הוא זה שתמיד מבין. וגם אם הוא לא מבין, הוא תמיד
מקשיב. "כרגיל, מה אצלך?" אמר ונשכב לידי. "מחר תביאי לנו
שמיכה, זה לא נעים לשכב ככה על הדשא..." צחקנו שנינו. "אין
בעיות." אמרתי. "אז מה את עושה היום בערב?" הוא שאל. "כלום, מה
אני יכולה לעשות?" "לבוא איתי." "לאן?" "יש לי כנס משפחתי,
ואין לי עם מי להיות, ואימא שלי נורא רוצה שאני אלך. אני לא
רוצה להיות לבד, אז את באה איתי." "בטח, למה לא? זה לא כאילו
יש לי משהו אחר לעשות..." חייכתי. "מה אני אלבש?" אמרתי במבטא
סנובי ושטחי. צחקנו.

אני חוזרת לבד הביתה. "שלום, נועה." אימא. "שלום, אימא." אמרתי
ועליתי לחדר. "לאן את הולכת?" היא שאלה. "לחפש מה ללבוש, אני
יוצאת בערב עם אופיר." "באמת? את רוצה שאני אעזור לך? את רוצה
ללכת לקניות? אולי נלך לקנות לך משהו חדש?" היא התרגשה. היא
תמיד מנסה להוציא אותי מהדיכאון התמידי שלי. "לא, אימא. זה
בסדר, יש לי מה ללבוש." אמרתי. ראיתי איך היא הורידה את ראשה.
אני שונאת שהיא סובלת בגללי, היא תמיד איתי מתי שאני רוצה
אותה. "טוב, אימא... אין לי מה ללבוש. יאללה, הולכים." היא
חייכה. "בואי, את נוהגת." נכנסנו לאוטו. עשיתי רשיון נהיגה
לפני חצי שנה, אולי יותר. וזוהי הפעם השלישית שאני נוהגת.
עליתי לאוטו, ונסענו לקניון. נכנסנו ליותר מחמש חנויות. "אימא,
אולי נוותר?" הסתכלתי עליה בייאוש. "אני לא מוצאת פה שום דבר
שאני אוהבת..." היא סירבה. "בואי, רק לעוד אחת." עברנו ליד
חנות אחת וראיתי שם זוג צעיר, שני חיילים. כל מיני דברים עלו
לי בראש באותה שנייה. אימא שלי לקחה אותי לחנות של כל מידי
דברים. ראיתי שם את מה שרציתי, אימא שלי אישרה, ויצאנו.

חזרנו הביתה, ראיתי שאין לי בכלל זמן לישון. נכנסתי להתקלח
וכשיצאתי אופיר כבר חיכה לי. "מה קרה, את מתנהגת כמו נערה
אמיתית, אני אחכה עוד הרבה זמן?" חייכתי אליו. "לא, אתה לא."
אמרתי. "חכה בסבלנות, אל תלחיץ אותה." אימא שלי הוסיפה. ירדתי
במדרגות. "יאללה, הולכים." אמרתי לאופיר. "אימא, אני לא אחזור
מאוחר מידי. יש לי מפתח. להתראות." "את מדהימה... יפהפיה
שלי..." אימא שלי... "אימא... נו באמת." חייכתי אליה והתקרבתי
לנשק אותה. "יאללה, הולכים."
יצאנו יחד אחוזי ידיים. בדרך דיברנו על איך שאני אמורה להתנהג
עם המשפחה שלו. "הכל יהיה בסדר, אתה לא סומך עליי?" שאלתי.
"סומך, סומך..." הוא חייך. "הגענו." הוא אמר. ירדנו מהמכונית.
נכנסנו לבית מהמם. "של מי הבית?" לחשתי לו באוזן כשנכנסנו. "של
דודה שלי, מיליונרים." צחקנו. תמיד כשאני איתו אני שוכחת מהכל.
"אתה לא הולך לעשות לי פדיחות, נכון?" שאלתי אותו. "לא." הוא
אמר בחיוך. הוא הכיר לי את המשפחה שלו, ישבנו טיפה ואז יצאנו.


"רוצה?" הוא הציע לי סיגריה. "תביא." אני לא מעשנת, אבל החלטתי
לקחת בכל זאת. "היה כיף." אמרתי לו. "אני שמח שאני יכול לפעמים
להוציא אותך מהבאסה." הסתכלתי עליו. הוא החזיק לי את היד. "את
עדיין לא רוצה לספר לי מה באמת קרה? למה את באמת ככה?" הוא
שאל. "למה אתה תמיד הורס את הכל? אני... " "סליחה!" הוא הפסיק
אותי. "סליחה, טוב?! אני כבר לא יודע מה להגיד לך ומה לא. את
תמיד מספרת לי שאת כל כך עצובה, שאת לא יכולה לישון בלילות,
שאת לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. מי זה עליו?! למה את לא אומרת
לי מי זה? עד מתי? אני צריך להמשיך לנחש? וכל פעם כשאני מעלה
את זה, את מתרגזת ולא מדברת איתי שבוע. אז סליחה, טוב?" הוא
קם, ולקח נשימה עמוקה. "תירגע, טוב? תירגע. למה אתה מתנהג
ככה?" "כי... לא יודעת." הוא שתק. "בואי, תעלי. בא לי ללכת
לים." הוא זרק את הסיגריה שלו, ועלה לאוטו. נכנסתי איתו. כל
הנסיעה נתנו לרדיו לעשות את העבודה שלו ושתקנו שנינו.

הגענו לחוף, החוף שלנו. איפה שאין אף אחד, ותמיד אנחנו שם.
"תביאי את השמיכה מהמושב האחורי." הוא ביקש. "טוב." אמרתי. הוא
הלך לכיוון הים. הייתה רוח, הגלים הגיעו עד אמצע החוף. אני
סידרתי את השמיכה על החוף ונשכבתי. היה לי נורא קר. הוא ראה
איך אני רועדת, הוא התקרב. "בואי אליי." הוא התיישב על השמיכה.
התרוממתי לשבת לידו. הוא חיבק אותי. "את סולחת?" הוא הסתכל
עליי וחיזק את החיבוק שלו. "אחרי שאתה תקשיב לי." "דברי." "אני
לא כועסת, בטח שלא עלייך. אני רוצה שתבין משהו. לא קל לי לדבר
על זה. אני יודעת שאני אוכל לספר לך, פשוט לא עכשיו. אני לא
אוהבת שאתה כל הזמן כועס שאני לא מספרת לך. אני אספר לך, כשאני
ארגיש שאני רוצה ויכולה לספר לך. ואתה חייב להבין את זה. טוב?"
"טוב, אני מבטיח שעד שאת לא תעלי את זה, אני לא אדבר על זה."
"יופי." נשכבנו. "תראי כמה השמיים יפים." הסתובבתי להסתכל
עליו. הוא יפה, הוא נורא יפה. אף פעם לא שמתי לב עד כמה שהוא
יפה. "על מה את מתסכלת?" "עלייך." אמרתי לו. "עליי? למה?" "כי
אתה יפה." חייכתי וחיבקתי אותו. "טוב..." הוא חייך וחיבק אותי
חזרה.
תוך כמה שניות נרדמנו שנינו.

התעוררתי. הסתכלתי על השעון וראיתי שעוד מוקדם. התקשרתי לאימא
שלי ואמרתי לה שאני נשארת לישון עם אופיר. "מה קרה?" הוא
התעורר. "את רוצה ללכת הביתה?" הוא שאל. "לא, אתה?" "לא."
"סליחה שהפרעתי לך לישון." אמרתי. "שתקי, בואי." הוא קירב אותי
אליו. נתן לי נשיקה וחזר לישון. אני רק הסתכלתי על הכוכבים. לא
הצלחתי לישון, למרות שידעתי שלא רע לי.
התחלתי לחשוב על כל העולם המחורבן הזה. על זה שיש דברים שפשוט
לא צריכים לקרות. שיש אנשים שלא מגיע להם לסבול. אני עוצמת את
העיניים שלי ואני רואה את התמונה שלו. אני פותחת את העיניים
ורואה את אופיר לידי. אני אוכל אי פעם לאהוב מישהו? אחרי כל מה
שקרה? החלטתי לא לסגור כל כך מהר את הלב שלי ואת הראש שלי ולתת
לעצמי לזרום. אני לא מאלה שלא חיים אחרי שאסון קורה להם. עברתי
את השלב הזה, עכשיו אני רק צריכה זה למצוא מישהו או משהו
שיחזיר אותי למוטב. אני לא אהיה אותה נעה, זה ברור. אבל אני
חייבת לנסות לצאת מזה. אני רואה את אימא שלו, אני רואה איך היא
לא חיה. אני לא רוצה לקחת דוגמא ממנה. אני תמיד אומרת לה שאין
מה לעשות, הוא הלך. אז נלך גם אנחנו? לא. אנחנו חייבות להחזיק
את עצמנו. כל הזמן אני רק חושבת. אני לא מפסיקה לחשוב. כמה
כוכבים... זה יפהפה.

"נעה?" אני שומעת את אופיר קורא לי. "מה?" הייתי ליד הים.
"בוא! כיף פה." השעה הייתה כבר שמונה בבוקר, והיה חם מהרגיל.
החלטתי להתקרב למים ולטבול את רגלי. "הבהלת אותי." הוא התקרב.
"למה?" שאלתי. "כי נעלמת, חשבתי שקרה לך משהו." התיישב לידי.
"כלום. היה לי חם." "חם לך?" הוא שאל. "כן, ולך?" "כן." הוא
התפשט ונשאר רק עם תחתונים ונכנס למים. "בואי!" "אתה לא
נורמלי!" צעקתי לו. "לא עד כדי כך חם!" "בואי כבר!" "אני לא
באה!" אמרתי וקמתי. הוא התקרב אליי, כולו רטוב. "את לא רוצה
לבוא למים?" "לא." "טוב." הוא חייך והתקרב אליי."אופיר, אני
אביא לך מכות אם תעשה את זה!" אמרתי לו ולפני שהספקתי לברוח,
הוא תפס אותי, הרים אותי ונכנס איתי למים. "אופיר! אני הורגת
אותך! אופיר!" צעקתי. הוא זרק אותי למים. קמתי מהר. "אתה לא
נורמלי, הבגדים החדשים שלי!" "תורידי אותם." אמר. הורדתי..
"אני עכשיו הורגת אותך!" חייכתי אליו. הוא היה טיפה המום מזה
שאני חצי ערומה לידו. הפלתי אותו למים העמוקים. צחקתי.

היינו במים במשך שעה, בערך. אח"כ יצאנו החוצה להתייבש, לפני
שנחזור הביתה. התחלנו להסתובב על החוף, ערומים למחצה שנינו.
"היה כיף?" הוא שאל. "כן... מאוד." צחקתי. "יופי." הוא אמר.
שתקתי. אחרי כמה שניות הוא אמר שוב "יופי..." כאילו אמר את זה
לעצמו. הייתה שתיקה לכמה דקות. ואז אמרתי לעצמי, מה כבר יכול
לקרות? "אופיר, אתה זוכר שלפני כמה זמן צה"ל נכנס לעזה, והיה
פיצוץ וכמה חיילים נהרגו? אתה זוכר את זה?" "בערך, למה?" "לפני
שמונה חודשים היה לי חבר. היינו יחד שנה וכמה חודשים. אהבתי
אותו כמו שלא אהבתי בחיים." "נעה, את לא חייבת." אל תפריע לי,
אני רוצה." הוא שתק. "טוב, אז..." לקחתי נשימה. "הוא התגייס
כשהיינו יחד תשעה חודשים. הוא תמיד רצה קרבי. אז קיבלו אותו
לנח"ל. הוא תמיד היה גאה במה שהוא עשה, אני גם הייתי גאה בו,
למרות שתמיד פחדתי שמשהו יקרה לו. הוא תמיד הרגיע אותי ואמר לי
שזה בסדר, שהוא במקום מוגן. שכלום לא קרה וכלום לא יקרה. אז
יום אחד הוא התקשר והוא אמר לי שהוא לא יוכל לדבר איתי במשך
כמה זמן, הוא לא אמר כמה. שהוא אוהב אותי ושאני לא אדאג. זה
היה כמו לבקש מתינוק לא לבכות. אני זוכרת שלא הפסקתי לחשוב
עליו. הייתי מתקשרת אליו לפחות עשר פעמים ביום כדי לבדוק, אולי
הוא יכול לענות לי. הוא לא ענה לי, כמובן. אחרי כמה ימים שלא
שמעתי ממנו כלום, אח שלו הגדול התקשר אליי. הוא אמר לי שהיה
פיגוע, שבאו אליהם הבייתה חיילים... שהם חושבים שהוא היה בתוך
הנגמ"ש... בהתחלה הם לא היו בטוחים." הפסקתי. התחלתי לבכות.

"אל תמשיכי.. אני לא רוצה לראות אותך ככה. אני לא רוצה שתבכי."
הוא חיבק אותי. התיישבתי על החול, הוא הצמיד אותי אליו. "אני
חייבת להמשיך. אני רוצה." אמרתי. התיישבנו שנינו. החזקתי לו את
היד. "אז בהתחלה הם לא ידעו כלום. אח שלו אמר לי שכלום לא
סגור. לא הבנתי, אני כלום. לא הבנתי בכלל מה הוא רוצה ממני. כל
הזמן שאלתי מה קרה לו. הוא ניתק. סיפרתי לאימא שלי והיא התקשרה
לאימא שלו, הן דיברו כמה דקות. ואימא שלי הייתה עם הגב אליי,
כשהיא הסתובבה ראיתי את הדמעה שלה. לא עשיתי כלום. אבל הבנתי
שאני לא הולכת לראות אותו יותר. כלום ממנו אני לא הולכת לראות.
החבר שלי, האהוב שלי, הדבר הכי יקר לי בחיים, הלך. ואני לא
אוכל לראות יותר את החיוך שלו, לא אוכל יותר לשמוע את הצחוק
שלו, לא אוכל לנשק את השפתיים שלו, לא אוכל להרגיש את עורו.
הרגשתי איך כל העולם נופל עליי. איך כל הדברים הכי גרועים
קורים לי? איך הדבר הגרוע מכל קורה לי? תמיד שאלתי את זה. ואני
עדיין מנסה לחפש תשובה. אני כל הזמן מחכה שאולי משהו יקרה,
אולי יגידו שזה לא הוא, שהוא חי. אני אמשיך לחכות בטח עד סוף
חיי. הוא היה הראשון מהכל, הוא היה איתי תמיד, חשבתי שכך זה
יישאר. כל מה שקרה בעצם פוצץ לי פנטזיה. פוצץ לי חיים. אין...
אין עוד מילים שאני יכולה להגיד את מה שאני מרגישה, הרגשתי
ואני בטח ארגיש. אני חושבת שאני תמיד אוהב אותו.  
אני מצטערת שאני מפילה את זה ככה עלייך, אני... אתה פשוט רצית
שאני אגיד לך. ואני הרגשתי, אחרי המון זמן, שאני יכולה לסמוך
על מישהו, ואולי אפילו להתחיל מחדש."

שתקנו שנינו למשך כמה שניות. הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי.
הוא התקרב למחות לי את הדמעות שנשארו לי על הפנים. "אין לך על
מה להצטער, תתלבשי. הולכים." הוא קם ועזב אותי. "אתה בטח לא
מבין משהו? אתה רוצה שאני אסביר לך משהו? אולי משהו לא ברור?"
שאלתי ונשארתי יושבת. "לא! הכל ברור!" הוא צעק ואפילו לא
הסתובב. הוא המשיך ללכת. למה אמרתי לו? "איזה מפגרת אני!"
אמרתי לעצמי. "את באה? כבר נהיה מאוחר!" הוא צעק. התקדמתי
באדישות, התלבשתי והלכנו. הוא לא אמר כלום במשך כל הנסיעה.
הגענו לבית שלי. "טוב... ביי." הוא אמר. הסתכלתי עליו והוא
עליי. אחרי שנייה, הוא סובב את מבטו לכביש. "ביי." ויצאתי.
נכנסתי הביתה, ישר עליתי לחדר שלי. "אוף!!!" צעקתי ונפלתי
בחוסר כוחות על המיטה. "כמה מטומטמת אני יכולה להיות?! למה
אמרתי לו? עכשיו... עכשיו הכל נגמר." דיברתי אל עצמי. נרדמתי
מרוב כל מה שקרה.

"נעה! קומי, מאוחר. יש לך לימודים!" שמעתי את אימא שלי.
הסתכלתי בשעון שלי וראיתי שכבר שבע וחצי. ישנתי מהצהריים של
אתמול עד הבוקר. בטח השלמתי שינה של חצי שנה. התחלתי והלכתי
לבית הספר. "נעה, לשם שינוי, הכנת את שיעורי הבית?" המורה
להיסטוריה שאלה. "לא, אני מצטערת." עניתי. ראיתי איך היא
משפילה אותי מול כל הכיתה. "תישארי אחרי השיעור, יש לי ולך
שיחה לא גמורה." והמשיכה לענות תלמידים אחרים. צלצול. התכוונתי
לצאת בין ההמונים של הכיתה, שהמורה לא תשים לב אליי. "נעה
אוחנה, גשי." הסתובבתי לכיוונה. "המורה, אני נורא מצטערת שלא
הכנתי את השיעורים. אני אכין בפעם הבאה." התנצלתי וחשבתי שבזה
היא תעזוב אותי. "אני לא זו שאת חייבת לה הסברים, אני רוצה
שתלכי ליועצת. היא ביקשה ממני לשלוח אותך." הסתכלתי לה
בעיניים. "אני לא צריכה שום יועצת, תודה!" אמרתי בכעס ויצאתי.
"נעה! תחזרי לפה מיד!" היא צעקה ואני התעלמתי. הרגשתי איך
הדמעות מתחילות לרדת, ורק חיפשתי כבר את אופיר.

הלכתי לכיתה שלו, והוא לא היה שם. יצאתי לחצר, אולי הוא יושב
במקום הקבוע שלנו. גם שם הוא לא היה. לא ניסיתי לחפש אותו יותר
מידי, התיישבתי במקום והתחלתי לבכות. מה אני יכולה לעשות?
חשבתי לעצמי. הרי זה רק עניין של זמן עד שהיא תחליט לקחת אותי
בכוח ליועצת. אין לי כוח בשביל זה, לקחתי את הדברים שלי והלכתי
הביתה. לא היה אף אחד בבית. הלכתי לחדר, נשכבתי על המיטה
ונרדמתי.

"נעה? מה את עושה בבית כל כך מוקדם?" אימא שלי באה לבדוק אם
קרה לי משהו והעירה אותי. "לא הרגשתי טוב, אז חזרתי הביתה."
היא התקרבה ושמה את היד שלה על המצח שלי. "אין לך חום, את רוצה
לחזור לישון?"  הנהנתי בחיוב. היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת
אחריה.

לא הצלחתי להירדם. החלטתי להתקשר לאופיר, אולי קרה לו משהו
שהוא לא בא לבית הספר. "הלו?" הוא ענה לי. "שלום." אמרתי. "אהה
נעה, מה קורה?" הוא זיהה שזו אני. "יכול להיות יותר טוב,
ואתה?" "בסדר... ככה." "למה לא באת היום לבית הספר?" "לא
הרגשתי טוב בבוקר, הייתי עייף אז נשארתי לישון. קרה משהו?"
"כן... כאילו, בערך. המורה שלי רוצה שאני אלך ליועצת, כי אני
לא עושה כלום בשיעורים, ו... לא חשוב." "נועה, אני חייב ללכת,
אני מצטער. אני אדבר איתך מחר. ביי" וניתק.
החזקתי את הטלפון עוד כמה שניות, ניתקתי, ואז הבנתי. לא הייתי
צריכה להגיד לו. אבל למה הוא מתנהג ככה? מה הסיפור שלי עשה לו,
שהוא מתרחק ממני? ידעתי שלא הייתי צריכה לספר לו.