[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עוז אביבי
/
פעם בקיץ

השמש הטיל קרניו על החוף החם. היה זה יום חם, חם מאד. ימים
אחרונים של קיץ הינם חמים מאד ועל שפת ימה של תל-אביב היו רק
שוכני החוף הקבועים. המציל ישב בסוכתו, מביט באדישות במים
הריקים מבלי לטרוח עוד לקרוא ברמקול את קריאותיו ה"שנונות".
לגביו היתה העונה גמורה. הלקוחות המעטים לא היו מהסוג שהרבה
לשהות במים - השמש היתה מטרתם. למרות שאפילו מוכרי הארטיקים
כבר לא הופיעו, עדיין היתה מן חיוניות קמאית בחוף הלוהט - עד
דומם לקיץ הגווע.

בשפכו של רחוב אלנבי לים אל מול המקום בו עמדה לפנים האופרה
היו בחוף שלושה אנשים בלבד. האחת אישה מזדקנת, אשר הפקירה את
גופה לקרניים הלוהטות, אך ורק לגרום לעורה הגרום והבלה לקלוט
עוד מהצבע האדום-חום המחליא שכבר כיסהו. פימותיה שפעו מתוך בגד
הים השחור ועל רקע פניה החוורות והמעוטרות בשיער שיבה דליל
בלטו שפתותיה המשוחות בצבע אדום לוהט שמתוכן השתלשלה סיגריה.
בנוסף אליה ישב המציל בסוכתו. הוא היה ספק אדם ספק חיה. עורו
שחום עד כדי גוון בלתי אנושי. גופו, שהיה מכוסה שרירים מפותחים
יתר על המידה, התעוות בעטיים למין עמידה גמלונית מוזרה. עיניו
בהו בריקנות, בעוד ידו האחת השתעשעה במשרוקיתו והאחרת מגרדת
תכופות באשכיו, כנראה שריד לתקופת התבגרותו. התבגרותו שמעולם
לא הגיעה לתומה אלא קפאה על שפת הים הלוהטת. הרדיו שמאחוריו
ניגן נעימת דיסקו שקצבה המונוטוני תאם את האטימות שאפפה את
מוחו. האדם השלישי שהיה בחוף היה בחור צעיר כבן עשרים וחמש,
שהיה שרוע על החול החם. אבריו המשורגים שרירים נאים נחו ברפיון
מוחלט והשמש נצנץ על אגלי המים שדבקו בשערות גופו. עורו החום
מן הקיץ שעבר עליו הבהיק. שערותיו השחורות קוצצו לתספורת קצרה,
כמנהג האופנה. עיניו העצומות כוסו בעפעפיים ארוכי ריסים
שהוסיפו נופך מלכותי משהו לפניו. הבחור יפה היה.

החום היה קשה מנשוא והבחור, ששכב שעה ארוכה ללא נוע, זע לפתע,
התרומם והחל פוסע אל עבר המקלחות. המים הקרים פגעו בגופו הקשיח
בזרם חזק ומשם זינקו אל ריצפת הבטון. עתה היה גלוי לעין כי
הבחור אמנם אינו גבה קומה, אך הרושם החסון שהתקבל כששכב רק
התחזק. בפסעו חזרה לחפציו הביט סביבו, עיניו החומות בחנו במבט
ביקורתי את החוף ואת רצועת הרחוב שמעליו. ידו ליטפה את חזהו
ואז נשמטה בעייפות. בכבדות רבה הטיל עצמו חזרה לחוף החם ועצם
את עיניו.

לכאורה המשיך עוד שעה ארוכה, בשלווה גמורה לספוג לתוכו את
השמש, אך לאמיתו של דבר נדדו מחשבותיו אל שכניו לחוף. שוב ראה
את הזקנה והמציל וכיעורם חלחל אל מוחו. הזקנה היתה נקודת
הניקוז אליה מגיעה בסוף כל אישה, בעוד המציל היה סמל לרצון
ליופי ומשיכה שמביא לעיוות ולכיעור. תחושת שאט נפש פתאומית
הביאה אותו לאסוף את חפציו ולהסתלק מהחוף.

ברחוב שב אליו בטחונו העצמי בראותו את האנשים הרבים החולפים.
כרגיל, נמשך מבטו אחר כל בחור נאה שעבר ומתוך איזושהי השלמה לא
מובנת, עלה לאוטובוס. החום גבר. אנשים עלו וירדו מן האוטובוס.
הוא חש כאילו הם נמצאים במציאות אחרת והוא צופה בהם, מתרשם.
באחת התחנות עלה בחור צעיר, צעיר מאד, כנראה לפני גיוס.
שערותיו המתולתלות צנחו על כתפיו כשערות מוסקטר. לגופו לבש
חולצה נטולת שרוולים שחשפה את שריריו הקטנים והעדינים ומכנסיו
הקצרים חשפו את רגליו, אולם הדבר שמשך את תשומת לבו בבחור היו
עיניו הכחולות. מעולם לא הצליח לעמוד בפני עיניים כחולות, מה
עוד וכאן השתלב הצבע בעיניים חודרות ועצובות משהו. כמו דמות
רומנטית קלאסית, שהציתה את דמיונו. חווית הנסיעה השתנתה
לחלוטין. לפתע לא היה צופה עוד, אלא צליין העולה לרגל למקום
קדוש. האנשים האחרים נעלמו מעיניו ורק אותו בחור היה. הוא נעץ
בו מבט ארוך וחקרני שמחד היתה בו כמיהה ומאידך, סלידה מעצם
המחשבה שכמיהתו תתגשם. באחת התחנות ירד הנער והקסם פג בהותירו
טעם מריר, כתמיד. הוא נותר לשבת באוטובוס ולצפות בכל שאר
האנשים הקטנים והמתועבים המתנהגים כעכברים במלכודת. הבחילה
עלתה בו שוב. לשמחתו נסתיימה הנסיעה.

בבית לא היה איש. החדרים היו אפלים ודוממים. הוא מיהר למקלחת
כאילו ביקש לשטוף מעליו את חוויות היום. המים החמים הרגיעו את
גופו המתוח, נטרלו את תאוותיו הפיזיות ומוחו זכה בשליטה בלעדית
עליו. הרגע המופלא נמוג עת נאלץ לחכך את המגבת הנוקשה בגופו
הרטוב. נוכחות הגוף חזרה להיות ממשית, מאיימת. אטימות ירדה
עליו והוא נשכב על מיטתו.

הוא אהב נשים, נשים היו ידידותיו הטובות ביותר, אך מעולם לא חש
כלפיהן משיכה פיסית כלשהי. ידו גיששה באפלה ונתקלה בכרית רקומה
אותה קיבל מידי ידידתו הראשונה. זיכרונות פגישותיהם עלו וכתמיד
הציפוהו ברגשות אשם. מעולם לא הצליח להשתחרר מן התחושה כי
הכזיבה, כי היה אמור לעשות יותר. יותר מה, זאת לא ידע כלל.
הפרטים באו מדויקים. הפגישה הראשונה, החיוך שלה שהיה אמור
להוות הכשר לגישושיו והפחד שתקפו כשהבין שהכל תלוי בו. היציאה
הראשונה לסרט. הו, הסיוט! גופה נצמד לשלו והוא נאלץ לחבקה,
להניח ידו על גופה החם, לאמצה אליו תוך כדי ספירת הדקות לסיום
הסרט. אחר-כך ישבו בבית-קפה, הביטו בעוברים ושבים ושוחחו -
האתנחתא היחידה בסיוט של אותו הערב. כאשר הלכו ברחובות נתלתה
עליו כדרך הנערות בנערים. הוולגריות שבמעשה גרמה לו למבוכה
רבה. לבסוף הנורא מכל: בפתח ביתה נשקה לו, נשיקה לחה ומלאת
תאווה. נשיקתה עוררה בו סלידה וכאשר נפרדו שפתותיהם ואגלי
הזיעה הזעירים שלה התנוצצו על לחיו הביט בה וראה אותה נועצת בו
מבט מלא הערצה, כמבטו של כלב המביט על אדוניו. במילים ספורות
התנצל ונמלט מן המקום. עד לרגע זה מתחלחל גופו בסלידה כאשר הוא
נזכר באותו המבט.

לכאורה היה עליו לנתק את קשריהם, אך לא כך עשה. ראשית, ריחם
עליה, לא ברור למה. כמו כן הוא חש כי כך צריכים הדברים להיות.
נער בגילו צריך שתהא לו חברה. לפיכך המשיך במערכת היחסים
הקלוקלת. כך או כך התגלגלו הדברים לאותו ערב אינטימי ראשון
יחדיו. הם ישבו בחשכה והאזינו למוסיקה. לא דיברו. ידו החלה
מגששת לעבר חזה, לא מתוך תשוקה או רצון אלא מתוך חובה גרידא.
להפתעתו לא נרתעה. ידו פלשה אל מתחת לחולצתה, עיסתה את שדיה,
שפתיו עקבו. עד היום הצטער על הרגע. אם לא היה עושה זאת לפחות
היתה קיימת לו האשליה כי מגע עם אישה הוא תענוג גדול, אך עתה
לא יכול היה לחשוב על אישה מבלי להיזכר באותה סיטואציה. יחסיהם
שנמשכו זמן רב, רב מידי, מעולם לא הגיעו לידי מגע מיני.

אם היה נטול תשוקה היה מאושר יותר. בזאת לא היה לו ספק. אז לא
היה נקרע בין שכלו לגופו. בין סלידתו מן המין לבין תשוקתו
אליו. אולם נטול תשוקה הוא לא היה. נפשו היתה נפש רגישה שחשקה,
חשקה בגברים. מעולם לא ידע להצביע על הנקודה בה גילה את
נטיותיו. עד היום זוכר הוא את "משחקיו" עם ידידיו בבית-הספר
בהנאה מרובה. הוא עשה את הדברים מתוך הכרה ברורה כי הוא עוסק
בסטייה ולא בדבר הטבעי והנורמלי. אולם דבר זה לא היה בו כדי
לפגוע בחוויה המסעירה. הגוף הצעיר שהיה תחתיו, השרירים הקשוחים
מהתרגשות, הזקפה החמה ואווירת הפשע, הלהיטוהו אף כיום. פעם היה
בו בגוף כדי לספק, אולם כיום ידע, הגוף הוא העילה, הוא המצית
את הדמיון, ההמשך צריך להיות אחר. מעולם לא העז לכנות זאת
אהבה.

הטלפון החרידו ממחשבותיו. טעות במספר. הוא מזג לעצמו משקה קר
והסתכל בבועות הצפות בו. "מה אני רוצה?", שאל את עצמו. אולם
כתמיד תשובה לא היתה עימדו. באנחה חרישית הניח תקליט וכעבור
רגע נתעטף באיזושהי נעימה קלאסית סנטימנטלית ספוגה רחמים
עצמיים. כן, רחמים עצמיים, זה השטח שלו. לבכות הרבה, ולעשות
מעט לשיפור המצב. משהו בו שבע. "יש לעשות משהו" קרא בקול
והשתתק מן הגיחוך שבקריאתו.

תל-אביב עטתה כבר את אורות הלילה והוא הסתכל בם חולפים על פניו
ומסנוורים את עיניו, מניחים למוחו הקודח לשחזר שיחות כפי שרצה
שיקרו בקרוב. כאשר התקרב לבר מחוז חפצו איבד לרגע את בטחונו.
הריח הרע של בירה מעורב בעשן עלה באפו מבפנים. בכניסה הסתובבו
מספר נערים בבגדים בוטים וחסרי טעם. לפתע ניגש אליו אחד הנערים
וללא אומר גחן ונשק לו. ריח טבק ואלכוהול עלו באפו. הוא חייך
חיוך מנומס, קם והלך. ההרגשה שמילאה אותו לא היתה תחושת
ההתעלות וההנאה לה כה ציפה. המיאוס הישן חזר וקנה לו מקום
בחזהו. לאן יפנה עכשיו?

מאוחר יותר במיטתו שכב וחשב, על מה שרצה שיקרה ועל מה שקרה.
המחנק שקבע מקומו בגרונו גבר. ירד לשתות מים וחזר חסר מנוחה
למיטתו. הלילה היה צלול ועדיין היה ריח של קיץ באוויר. רצה
לקום, לפתוח את החלונות ולצעוק במלוא כוחותיו, לזעוק, לעקור את
הכאב, את המועקה. לא צעק. לא זעק.

מחר ודאי ילך לים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אני יריתי
בשריף!








קומיצה, זמר
רגאיי, שונא את
עומאר שריף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/8/04 4:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עוז אביבי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה