הנוזל הדביק והדוחה הזה. הכבדות ששוררת על העיניים. חום הגוף,
שלא מצטנן, ולא משנה מה תעשה לו.
ואז הצורך הזה לקחת משהו חד ולעשות שמות בחתיכת הבשר הקרובה
אליך ביותר. האור נדלק, נשימה לרווחה, והעיניים מתחילות לחפש.

"מספריים," מחשבה עולה לראש, והעיניים נעצמות. ונפקחות שוב.
"אפשר לשבור את העציץ הזה," "אפשר להיחנק מהבד הזה," "אפשר
להתחשמל מהחוט הזה."

הקירות נסגרים עלייך, השמיכה נדבקת לגוף. ופשוט אין ברירה, אז
האור נסגר שוב, אבל אין שום סיכוי לשינה עכשיו. מכונית חולפת.
מכונית משטרה חולפת. אתה מתחיל לנסות לקשר בין השניים, אבל זה
לא נשמע כאילו המכונית הראשונה נסעה מהר מדי. זה סימן שקורה
עכשיו משהו אחר. עוברות כמה דקות, וחולף מגן דויד אדום. זה
קשור, או שמדובר באופן כללי בלילה קשה במיוחד לכולם?
נראה שכל התנועה הזאת התרחשה בכיוון לבית של החברה הכי טובה
שלך. אלוהים! מה יקרה אם זה באמת? קרה לה משהו או להורים שלה?
או אולי לשכנה החטטנית שלה?

לא, לא, זה לא הגיוני. חצי עולם בערך נמצא מהצד הזה שלך
שהתנועה נסעה אליו, אין סיכוי שהכל הולך לבית המסויים הזה.
נראה שהבעיה המרכזית שלי היא שהעננים לבנים מדי, וזה נראה
כאילו יש אור, אפילו שאין.

הנוזל הדביק והדוחה הזה.
העצב זוחל מעלי ומתוכי. מחר אני שוב אופיע לבי"ס במסיכה
המאושרת שלי, חיוך שפוך על פני לכל המתקרב לחיבוק ושיחת חולין.
כרגע קשה לי אפילו לדמיין את עצמי מחבקת ומנשקת את כל האנשים
האלה, והכל נראה לי חסר ערך, אבל די, זה לא כאילו אני במצב
שיפוט אובייקטיבי במיוחד.

מחר בבוקר (או היום עוד כמה שעות) אני אהיה עייפה אך מרוצה...
אבל נעים לי לחשוב שאולי לא. דיכאון פירושו לצאת מהמשחק, לפחות
מנטלית... לפחות הדיכאון שלי. ידוע לי שהדיכאון שלי הוא סתם
פוזה, לא משהו רציני, לא משהו שנמשך, אני שונאת להרגיש אותו לא
בגללו אלא בגלל שאני יודעת שזה לא ישתווה לשיאים של לפני שנה
וקצת.

אם הפעם אני אצא מהמיטה ועדיין ארגיש דפוק, זה אומר שעשיתי את
זה שוב. הרעיון הזה עושה לי טוב. שוב הרהורי התאבדות, שוב כאבי
ראש, והפעם אפילו תהיה לי סיבה... כי כל מה שקרה השנה לא שינה
כלום, נשארתי מאושרת, למרות הכל. אני מחכה... לדרך ההתמודדות
הכי טובה שיש, לאדישות שתקח אותי שוב, ואולי הפעם תהיה לי עוד
תקופה בלי כל הבלגן שנכנסתי אליו הפעם.

איפה הנוירוזה? איפה החרדות? איפה ההיסטריה? איפה הקור המשכר
של הגוף שבא אחרי פציעה עצמית? איפה האנשים שמסתכלים עלייך
מוזר, איפה הפשטות שבבחירת משהו ללבוש בבוקר?
הכל נהיה מסובך כל-כך פתאום... אני נהייתי נורמלית באיזשהו
אופן, וישר כל העולם מסביבי מתחיל להסתובב. אולי זה רק כי
נכנסתי אליו שוב, אולי זה תמיד היה ככה, אבל באמת.. יש דברים
שהם כבר לא לעניין.

אתמול "להתלבש" היה לשלוף משהו מה- 60% בגדים שחורים שיש לי
בארון, לקחת דיסקמן וללכת. לדבר היה לחייך חיוך קצר (אפיזודה
פסיכוטית קצרת מועד?) לחשוב היה לזלזל, לבכות היה מותרות,
חברות היו עלוקות, בדיחה היתה אשלייה.

היום להתלבש זה השקעה של חמש דקות שאין לי, חיוך זה שיחת
חולין, צריך לחשוב במשך המון זמן ולהיפטר מהמון פתיחות כדי
לזלזל, לבכות זה מכל שטות, כל עלוקה חברה שלי, ובדיחה זה
הפריקים שהייתי אחת מהם לפני כמה חודשים.

מחר יגדיר את עצמו להנאתו, ואולי גם להנאתי... אבל...
להיות מדוכא זה הרבה פחות בזבוז זמן.