העיניים שלך קטנות ושחורות, גברת, כמו כפתורים בחייו של
אדם אחר. אין להן התחלה ואין להן סוף, אלא רק אמצע
עמוק מדי. וזה מטריד אותנו, בהחלט מטריד. כן. שמענו
שאת יודעת לחשוב רהוט ושיש לך פחדים. אם תפזרי
את השיער אז אולי נוכל לנער את המחשבות שלך על
השולחן ולתלוש אותן אחת אחת, טובה, רעה, טובה, רעה.
רעה. את נכשלת, גברת, הידיים שלך קרות כמו שני חורפים
עזובים. תני לנו להראות לך איך צריך להתנהל, את הרי באת
אלינו, אישה קטנה ובזויה שכמוך. לא בכעס. לא בצבעוניות.
באפור של סיגריות, בצחקוקי שמפניה קטועים, בחבטות
עמומות בקיר בשעת לילה. זו לא אשמתך, יצור עלוב
ומסכן שכמוך. תנקי את פירורי הבהלה מהסנטר.
מישהו הראה לך פעם איך לזייף, גברת? אל תדאגי.
אנחנו נגרד לך את האישיות לאט לאט במלקחי הצער,
כל יום חלק אחר. זה יכאב מאוד, אבל בסוף את תלמדי
לאכול את הרגשות שלך בנימוס, ובתנועות עגולות. ואנחנו
נהיה מרוצים, כמה שאנחנו נהיה מרוצים. לא גברת, ממש
אין צורך לשלם לנו עכשיו. את כבר תשלמי.