" הכי יפה בעולם יודעת טוב מכולם, שבלעדיה אני... "

אני כבר שלושה ימים שומע ברצף את השיר הזה.
יש משהו כל כך מתוק וחריף בו זמנית בצער הקשה של החוסר בך, ואם
בחוסר עסקינן, אז איפה נפשי כי אותה לא ידעתי מכבר.
ככל שעובר לי הזמן אני אוהב יותר, כמו יין המשתבח עם השנים, אך
איזה שנים קשות אלו מנשוא.
היכן המלים אתם יכלתי לתאר את שנפשי רוגשת, ואף בעת כותבי מכתב
זה את חטטי האושר לאט לאט אמחה מלחיי.
האם מישהו אחר את שפתייך וגופך ידע? האם את עליי חושבת כשאת
נהנית, ואם כבר נהנית, האם זה בגלל שאיני שם איתך?

ובחלומי אנחנו חוזרים לבית ברל, אל החדר הפינתי הקטן אשר את
צעקותיו אין איש שלא ידע.
אני בטוקסידו השחור ואת, הכי יפה בשמלה הלבנה שלך, מריחה מריח
יין ושמחה.
נכנסים אל תוך החדר ושם... שם את ורדי השרון הנחתי למחצלותייך,
ובעודי מגשש את דרכי סביב האפלה של גופך שם נתקל אני בורד היפה
מכולם. שפתייך, אשר אותם תמיד אדע בדמיוני.
אם את קוראת מכתב זה, סלחי לי נראש.
יין יוציא את בדרכים סדוקות.  את פגעי לבי לא אתן לסוגרם.


איתי