תמיד חוזרים לנקודה האחרונה שנראית כמו ההתחלה, אולי בגלל זה
הכל ניראה כמו דה-ז'ה-וו אחד ענק ומסריח. לי הראשונה שאמרה לי
את מילותיו ופילוסופיית החיים של קוהלת כפי שהם בלי כל הטיוח
הדתי, אין חדש תחת השמש. ואולי ההתחלה היתה כשהתחלתי לכתוב, גם
אז לא ידעתי מה אני עושה עד אשר אמרו לי יום אחד "אתה כותב כמו
משורר". טוב, אז נחזור להתחלה כדי שאוכל להסביר לכם מה אני
מנסה לומר לכם בכל גיבוב המילים הכאוטי והלא מובן הזה.

נתחיל אולי מהרעיון של הבדיחה האחרונה. חוש ההומור שלי הוא לא
בדיוק חוש ההומור הכי טוב, אדם רציני למדי עד כדי הקבר עצמו.
טוב... אני סוטה מהנושא שלנו. הבדיחה האחרונה אמורה להיות שלוש
יצירות שונות המתחברות יחדיו ליצירה אחת משונה המתארת פחות או
יותר את מה שאני עושה בשביל ליצור (אפילו אם זה לא נשמע
הגיוני, עזבו, תשמחו אם סיימתם את שעור ספרות והסטוריה,
ובעצם... הכל!). החלק הראשון שהיה שיר, החלק השני שהוא מונולוג
המסביר את הרעיון ומלא גם תודות ומילות פרידה קטנות, והחלק
השלישי שיהיה מתנה קטנה עד לפעם ההיא ששוב פעם נפגש.

אני חופר בתוך עצמי כדי להוציא שירים, כי כפי שנאמר פעם, הכל
נמצא שם בפנים, רק צריך למצוא את האומץ להוציא זאת. האומץ
והכוח להוציא זאת לחופשי. מלאכים ושדים לעולם לא יהיו, אך אני
עדיין מחפש עמוק בתוך הראש שלי את אותו מקום שבו אמצא אותם
ואוכל לשסות בהם אחד את השני בלי רחמים. כי מלאכים הם סנובים,
שלא נדע מצרות, ושדים אוהבים מלחמה (או לפחות כך שמעתי).
זעם, יגון וצער הם הרגשות העמוקים המניעים ביותר שיש לאדם (איך
שאני מכיר זאת), והם אותם רגשות שעד כה הצלחתי לחפור מתוך תוכי
ולגלות עד כה, אך עד כמה רחוק צריך לחפור בתוכי, רק כדי שארגיש
שאין לי צורך להחזיק את העולם בכף ידי, ולנסות לאחוז בצווארו
של איזשהו אל רק כדי להרגיש חי וקיים. לא יתכן שכל-כך הרבה
אנשים יכולים לעשות את אותה טעות שוב ושוב, נכון? אבל הרי "אין
חדש תחת השמש" והכל שב על עצמו במעגל מעוות, אז היכן אנחנו
יכולים להרגיש בטחון? ואולי אני סתם אנטי דתי במידה רבה מדי,
נו טוב, לא קרה רע מדיבורים (נא לא להזכיר את מלחמת וייטנאם,
מלחמת העולם השנייה, מלחמת מאה השנים, וכל מלחמה אחרת), נכון?

אירוניה וציניות, שני קטגוריות ההומור השחור האהובות עליי רק
בגלל שהן ריאליסטיות כל-כך. היכן היינו היום בלעדיהן?

אני יודע שאיך שאני כותב זה בלאגן שלם שקשה להבינו, אבל אנעל
דינו! אם אנשים מבינים תרגום של שנות החמישים לכתביו של סוקרטס
אז הם יכולים להבין משהו שמישהו כותב בעודו חושב, נכון? סיגנון
כאוטי הוא לא בהכרח מבולגן, יש מעין סדר מוזר ומבנה לא הגיוני
בצורה הרגילה לאיך שאני כותב... אבל אני שוב סוטה מהנושא.

הבדיחה האחרונה: כל הדברים החמודים שאני מכיר ואני אוציא עכשיו
לחופשי אל מול עיניכם, ואז אפרד מכם למשך השד יודע כמה זמן.
זאת בעצם מתנת הפרידה הקטנה שלי לעת הזמן שבו אני אעשה הפסקה
ואעבור לדברים שונים ואתחיל ליצור כמו שראיתי איך אנשים טובים
ממני עשו עד כה. אולי בטחון נמוך, אולי אני צודק ואני צריך
להשקיע יותר זמן ומחשבה בכתיבה, לכו תדעו. אבל דבר אחד בטוח,
אולגה, ביאליק לא נמצא אצלי בראש! (צפוף גם ככה בלעדיו). אז
הנה כמה פנינות חוכמה קטנות שלי:

למה מלאכים לא משתינים בעמידה?
כי הם יפלו דרך העננים.

למה השטן לא משחק עם אלוהים קוביות?
כי השטן יודע שאלוהים מרמה (למי שלא יודע, אלוהים רואה עתיד
וקובע גורלות).

מה אסור לומר לבחורה בפגישה?
מה היו בעיות המעיים במשך השנה האחרונה (לכל אותן מסכנות שעברו
זאת, משתתפים בצערכן)

איך מתקבלים לגן-עדן?
צריכים להיות כחולי עיניים מלידה, שיער בלונדיני, ולציית לכל
חוקי התנ"ך.

מסעדה טובה נמדדת על פי השירותים שלה! (הייתם פעם במסעדה עם
שרותים כמו של תחנת דלק? אם לא, מזלכם!)

ו... פה כבר נפסיק כי אין מה עוד לומר.

חלק שני מתוך שלושה.