היה זה יום יפה, היה זה יום מתאים,
כשהטיס לו איזה ילד עפיפון מדהים.
היה זה עפיפון שבנה בעצמו,
שהשקיע בו מספר דקות מזמנו.

הטיס הוא העפיפון ברוח הקלה,
הוא המריא לשמיים ללא תקלה.
רץ עימו הילד, במורד הרחוב,
שעות רבות, הלוך ושוב.

והנה, כאשר הילד מתרוצץ,
לפתע מסתבך העפיפון בעץ.
משך אז הילד בחוט כה חזק,
שתוך משיכה אחת החוט ניתק.

המריא לו אותו עפיפון לשמיים,
טיפס לעננים חת ושתיים.
בכה לו הילד- רץ מייד אל אימו,
היא ניסתה, וניסתה, וניסתה לנחמו.

דבר כה קטן זה נראה להוריו,
אך זכר זאת הילד למשך חייו.

הוא זכר עפיפון, שפרח לשמיים,
הוא זכר עננים מפנים לו דרכם.
הוא זכר אכזבה, הוא זכר את העצב,
על עפיפון קטן שהתעופף.