על כמה דברים עגולים אתם יכולים לחשוב? הכדורסל עגול, מטבע וגם
תחתית של כוס. גם הגולגולת של סבתא כבר די עגולה. היום ביקרתי
בבית הקברות, כמו בכל שנה, מאז גיל שש. כבר חמש שנים אני בא
בליל ה-15 בינואר כשבידי זר שושנים לבנות (הפרחים שסבתא אהבה
מכל) אותן אני מניח על קברה. אחר-כך אנחנו יושבים סבתא, המצבה
ואני, ומשוחחים על מה שעבר עלינו בשנה שהלכה. על המצבה של סבתא
כתוב, שהיא מתה ממחלה ממושכת. סבא קבור שני מטר מסבתא. על
המצבה שלו כתוב שמת משברון לב.
אני זוכר את התקופה שסבתא עדיין היתה בחיים. ישבתי איתה כל
היום. אמא השאירה אותי לשמור על סבתא, במידה שתצטרך מישהו
לנקות לה את המיטה בבוקר, אם תחרבן בטעות, או כשתזיל ריר
בהתקפים, אהיה שם כדי לנגבו. היתה תקופה, עוד שסבתא דיברה, מדי
פעם היא קמה בצעקות לא מובנות ומפחידות בקולניותן. הייתי נבהל
ובורח לארון. פעם באתי לראות מקרוב. התגנבתי לדלת והצצתי לחדר.
סבתא צעקה מתוך שינה.
סבתא לא התגברה על מותו של סבא. כשהייתי בן 4 סבא מת. זה קרה
במפתיע. סבא היה אדם בריא. בגיל 70 היה מרים בקלות משאות,
שאפילו אבי (סבל מקצועי) לא היה מצליח להזיז. ואז סבא נסע
לחו"ל. הוא טס לבד, כי סבתא היתה עסוקה בעבודתה באותו הזמן.
כשסבא חזר, הוא סיפר שהיה ביפן, ושיש שם זונות מקצועיות,
שיודעות איך לעשות טוב לגבר. סבא לא הפסיק לספר על הערים
הגדולות, שבכל אחת מהן יש המוני זונות, ושכולן כל כך טובות
במיטה. בסוף כל סיפור, הוא תמיד הוסיף, שסבתא אולי לא כל כך
טובה במיטה, אבל היא הדבר הכי טוב שיש לו, אפילו יותר משעון
הרולקס המוזהב עם היהלומים המשובצים, שמעולם לא סיפר מנין בא.
הנפילה של סבא היתה מהירה. הוא הצטנן, אחר-כך הוא אמר שיש לו
שפעת, אחרי כן הוא אמר שזו דלקת ריאות, אבל זה בטח יעבור,
למרות שירדה לו דמעה, כשהוא אמר את זה. אחרי שלושה ימים סבתא
חטפה שבץ-לב, והפכה משותקת בכל גופה ויכולת הדיבור שלה היתה
מינימלית. כעבור שלושה ימים, מת סבא. כולנו (המשפחה זאת אומרת)
חשבנו, שסבא מת כי סבתא חטפה שבץ. היה לו כוח להתמודד עם המחלה
שלו, אבל כשסבתא חלתה איבד תקוותו. האסון ניצח אותו. אהבתי את
סבא מאוד. הוא הוריש לי סוס נדנדה מיוחד שהביא מיפן, וזה היה
הצעצוע היחיד שלי.
שנאתי להישאר אצל סבתא. היא היתה מגעילה. כבר חצי מתה. כולם
אמרו, שבגללה סבא מת. רציתי לנקום בה. שנתיים מחיי הלכו בגללה.
לא חברים, לא טלוויזיה, רק קיא, חרא, שתן וריר. כבר תכננתי
לרצוח אותה. בתום לב האופייני לילד בן 6 רציתי לקחת פטיש ולרסק
לה את הגולגולת, ולהגיד ששיחקנו בצורות. אי אפשר היה להגיד לי
משהו, כי הייתי קטן ולא מודע למעשיי. הנצחון היה מובטח. ילדות
ונעורים נורמליים חיכו מאחורי דלת של חיים או מוות.
הכנתי את הפטיש, נכנסתי לחדר השינה של סבתא, לבי דופק כמו
משוגע. נדהמתי לראות את סבתא יושבת על המיטה עם משקפיים על
אפה, קוראת ספר. היא שאלה למה הפטיש, ואני מלמלתי משהו הריסת
הקיר בין חדר השינה והמקלחת. היא בקשה ממני לשבת לידה. לפני
שהיא הולכת היא רצתה שאדע את האמת.
סקרתי את פניה השלווים, הרגועים והשפויים. האם זו אותה האשה?!
צבטתי את עצמי, זה כאב. סבתא צחקה, וביקשה שארגע. היא הסבירה
שלפני שמתים ומגיעים לצהוב הגדול עומד בשער מישהו אפלולי,
ושואל אם לא שכחנו כלום למטה. כולם כל כך להוטים להגיע לצהוב
הגדול, שהם עונים שלא. אני רציתי להגיד לא, אבל לא יודעת למה,
כנראה שחשוב למתים, שידעו למה הם מתו. אפילו אלה שמתאבדים
משאירים מכתב, כאילו שזה יעזור שאנשים ידעו או יזכרו. היא
הסבירה שהיא, מן הסתם היתה כותבת, אבל שיתוקה מנע זאת ממנה.
סבתא השתתקה לרגע, אולי מעייפות, ואולי כדי למתוח אותי, ואז
החלה בסיפורה: "מזל שאתה כאן. עכשיו הקשב היטב. אני יודעת,
שאתה חושב שרצחתי לך את סבא, ושאתה שונא אותי בגלל השנתיים
האלה, אבל אחרי שאספר לך למה סבא מת, אולי תשנה את דעתך. אתה
זוכר שסבא חלה בדלקת ריאות לפני שמת?" הנהנתי בראשי. סבתא
המשיכה: "לסבא היה איידס, מכל הזונות שלו ביפן. אני אהבתי את
סבא כל כך, שכשסיפר לי שהוא גוסס, חטפתי שבץ. אתה מבין מי הרג
את מי? לפני שסבא מת הוא דאג לקחת איתו גם את חיי וגם את
חייך." הייתי המום. לא ידעתי איך להגיב. סבתא שברה את הקרח גם
הפעם, אמרה שלום, נישקה אותי, ושמה את הפטיש בידי. "צורות,
נכון?" שוב הנהנתי בראשי. "תבוא לבקר?" שאלה. עניתי שכן. "בוא
נעשה עיגול." אמרה, וסימנה על לסתה. המכה הראשונה שברה את
עצמות הלסת הזקנות של סבתא, והיא נפחה את נשמתה. אחרי מספר
מכות פטיש נוספות יצא עיגול לא רע.
את סוס הנדנדה החזרתי לסבא. הוא עומד שם, על הקבר שלו. אני לא
מדבר איתו יותר. סבתא לפעמים מוסרת לו ד"ש, ואני לא מעביר.
כשאהיה גדול אחליף בין המצבות. |