נכתב בעקבות סדנת הכתיבה של הבמה מס' 47

נסעתי לאט לבית שלי במונית הלבנה שלי. הבטתי בשעון- השעה הייתה
בול שתים עשרה. הגעתי לבניין שאני גר שיש לו שבע קומות, החניתי
ונעלתי את הדלת שאיפה אני נוהג. הלכתי אחורנית ושרקתי ככה
לעצמי בשמחה אפילו שהייתי עייף מת. הוצאתי בקושי את הכורסת עור
שקניתי במיוחד לנוגה, אישתי שתחיה.  גררתי את הכורסה ונעלתי את
הטרנזיט באזעקה. לא שמישהו ירצה לגנוב את הטרנזיט הישנה
והמג'ויפת הזאת (מה שהזכיר לי באמת שהיא צריכה בטירוף שטיפה),
אבל כשמכונית היא הפרנסה העיקרית שלך, וואלה אתה נזהר עליה
כאילו המכונית היא העיניים שלך. באמת, אני כל כך קשור אליה, עד
שאני מדבר אליה לפעמים. פעם אחת אפילו קראתי לה לילך, אבל
כשאישתי שתחיה שמעה שאני מדבר על בחורה היא קצת התרגזה וכששמעה
שמדובר במכונית, היא בכלל נכנסה לסרטים. טוב, לא כל דבר האישה
צריכה לדעת ומידי פעם אני עדיין קורא לה לילך, על שם החברה
הראשונה שלי שזיינתי, אבל אל תספרו, למה היא תהרוג אותי ואני
מניח שמן הסתם אתם רוצים לשמור על שלום בית, כן?
לא יודע למה. תמיד מאשימים אותי בכל מיני שטויות כמו למשל בצבא
לפעמים קורה שבנאדם מתבלבל בכדורים בין החיים לסרק במטווחים.
יא אללה, הייתי עולה על משפטים על ימין ועל שמאל. כאילו שעל
האיחורים שלי ועל המדים הלא מדוגמים לא הספיק לי.

טוב אני ככה גורר את הכורסה למעלה כמו איזה בנאדם מסכן ויודע
כמה השכנים האשכנזים המסריחים שלי הולכים לעוף עליי מחר שאני
ככה עושה רעש ובלגן אבל כוסאמו, גם אני נכנס לעצבים שביום שישי
הם שמים לי בפול ווליום שלמה ארצי עם השירים המפגרים שלו או
המשינה האלה. וואלאק לפעמים נשבע לכם, בא לי לרדת למטה ולתת
להם בראש עם איזה כסא או עם הג'חנון של חמותי שלפעמים יוצא קשה
כמו הבלוקים של התאילנדים מהבניין ממול.
טוב איך שאני מגיע הבית אני ככה פותח ת'דלת ואיכשהו דופק
ת'כורסה בבפנוכו של הבית. טוב, אשתי יוצאת ככה עם השיער פרוע,
תודה לאל על הפן שלה שאומנם עולה הרבה כסף ובלי עין הרע היא
נותנת עבודה לספר שלה אבל אלוהים ישמור איך היא נראית בלי הפן
בדיוק כמו עכשיו.
"מה אתה עושה רעש, מוטי?", היא שאלה אותי והעיניים שלה ככה
נפוחות. בטח עוד פעם התינוקת לא נתנה לה לישון.
"הבאתי לך הפתעה", אמרתי לה עם חיוך בגודל של מיליון דולר.
רק דיברתי כבר התינוקת התחילה לפוצץ לי ת'ראש עם הצרחות שלה.
שתהיה בריאה.
"יופי הערת את התינוקת!", היא צועקת עליי  ואז גם ארז, הבן
הקטן שלי התעורר.
"מה זה ?", הוא שאל.
זה מה שחסר לי.
"תראי, קניתי לך כורסה למה אמרת שהספה לא נוחה לך שאת רואה
טלביזיה ואת רוצה להניק", אמרתי לה וחשבתי כבר שהיא הולכת
להתנפל עליי מאושר ואולי סוף סוף יהיה לי גם סקס, אולי אפילו
טוב למה אני ונוגה לא שכבנו כבר חודש אני חושב. מאז התינוקת
כבר אין לה כוח לנשום.
אני חושב ככה והיא מסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח ואז היה קצת
שקט. טוב, התחלתי כבר להרגיש לא נוח איך שהיא מסתכלת עליי ככה
ואז פתאום היא אומרת לי: "מה אתה נורמלי?! ממתי כורסה בצבע כזה
מתאימה לסלון שלנו? יא אללה כמה זמן אני השקעתי להתאים הכל
ועכשיו אתה תוקע לי את הכורסה המכוערת הזאת! אני כבר מעדיפה
לשבת ברצפה".
התחלתי להרגיש מה זה חרא על החוצפה הזאת שהיא תמיד אומרת שאני
לא מתייחס אליה ולא מפנק אותה ואנא ערף מה וכל החברות הנשמות
הטובות שלה שלא לדבר על האימא שלה דופקות לה במוח שאני חרא של
בעל שלא נותן לה מספיק תשומת לב ואני אני עושה משהו והיא לא
שמה לב בכלל. רציתי להגיד משהו אבל כבר לא היה לי כוח אני משש
הייתי על הרגליים ולקחתי משפחה מעצבנת לשדה תעופה בלוד כל הדרך
מטבריה ועכשיו אין לי כוח גם לכונפה הזאת.
יא אללה, נשים מה שאתה לא עושה בשבילם שום דבר לא טוב. "עזבי
אין לי כוח, אני עף לישון. תרדימי את הילדים למה אני עייף מת
ומחר אני קם מוקדם".
זה כמו שאני ונוגה התחתנו והייתי צריך לעזור לה לחפש שמלה
והצעתי לה איזה משהו והיא אמרה שאני פסיכי שלא מבין בכלום
ולשמלת חתונה מתאים רק שמלה לבנה ואיזה חוסר טעם יש לי. כאילו
גרמה לי להבין שהיא עושה לי טובה שהיא בכלל מתחתנת איתי!
אף אחד לא מעריך אותי.  
זהו, סוף סוף עפתי למיטה. היה לי קשה להירדם ואחרי איזה שעה של
צרחות ובכי היא באה לידי, הורידה את הפיג'מה סאטן שקניתי לה.
חשבתי היא הולכת לעשות משהו אבל היא רק הסתובבה לצד לכיוון
ההפוך.
"נוגה...", ניסיתי להשלים איתה ושמתי ת'יד על המותניים שלה,
אבל היא מלמלה: "מוטי, עזוב, אין לי כוח אני מתה מעייפות אני
בקושי ישנתי...".
הסתובבתי גם כן אני לצד השני, ככה עם הבגדים המטונפים שבקושי
היה לי כוח להוריד ולא היה אכפת לי.  

עצרתי עם המונית ליד המפעל פיס הכחול. לפני כן נהגים ישראלים
מטומטמים צפרו לי שעה למה שלקח לי זמן לנסוע ברמזור. מנאייק
אחד בכחול דפק לי דו"ח על זה שעברתי באדום. וואלק, מה הוא רוצה
מהחיים שלי? למה אני היחיד שעובר באדום? אפילו האמת לא שמתי
לב, הייתי בטוח שירוק. בקיצור, כבר שראיתי את המפעל פיס מרחוק
ולידו הקיוסק ידעתי שאני חייב לעצור ולשתות איזה משהו קר למה
הזעתי כמו סוס ונזלתי כולי מים. טוב, עצרתי ולקחתי בירה
מהקיוסק ואיזה קופסת סיגריות שיהיה לי דלק לכל היום ואז החלטתי
לקחת גם כן בורקס. נוגה אומרת שאני לא אוכל בריא ואני מגדל
כרס, אבל נראה אותה אוכלת כמו שצריך כשהיא עובדת כמו חמור מחוץ
לבית רוב היום.
אני ככה עמדתי ואכלתי בורקס תוך כדי זה שאני מנגב את הפירורים
ממני וחושב איזה חיים חרא יש לי ואיך זה שנפלתי מחייל משוחרר
שהיה מצטיין בגבעתי שהייתי יכול לעשות הכל ללהיות נשוי בגיל 27
עם ילד בן 5 ותינוקת ואישה שפעם חשבתי שהיא הכי טובה בעולם
ועוד בתור נהג מונית למה הייתי חייב לפרנס את הבית מהר אחרי
שנוגה נכנסה להיריון והיינו צריכים להתחתן מהר וככה נתקעתי.
פתאום אני רואה מול הפרצוף שלי, את החבר שלי בוריס שהוא גם כן
מהחברת מוניות.
"אח שלי אתה בא למלא טוטו?", הוא שאל אותי.
"לא, מה, עזוב. אני אין לי כסף לקנות כרטיס בשביל חלום. אני
בקושי יש לי כסף לבורקס. חושב פעמיים אם לקנות אוכל לבית או
חיתולים", אמרתי לו.
"טוב, בעיה שלך. אני כבר שנתיים מאז שעליתי לארץ קונה כל
שבוע", הוא אמר לי ואני אמרתי לו: "כן ואתה רואה שלא יצא כלום.
תאר לך כמה כסף היית חוסך אם לא היית זורק את זה על שטויות".

הוא מילא טופס ואחרי זה הלך להמשיך את הקו. לי כבר לא היה חשק
ללכת לעבוד ולהילחם כמו בג'ונגל על נוסעים. חשבתי מה לעשות ואז
הסתכלתי על השלטים של מפעל הפיס. ספורט ומשחקים זה לא הצד החזק
שלי ומזלות זה שטויות. פתאום ראיתי משחק חדש שיצא ממש לפני
חודש: "משחק הצבעים", ככה קראו לזה.
טוב, מהסקרנות הלכתי לבחורה המבוגרת שישבה שם עם שיער צבוע
מגעיל ופלולה ענקית על הלחי.
"מה זה הדבר הזה?", הצבעתי על השלט הצבעוני.
"זה משחק חדש של צבעים. יש לך שמונה צבעים שאתה צריך לנחש את
הסדר שלהם לפי 30 מקומות ומי שמנחש יותר צבעים לפי הסדר זוכה
בפרס הגדול של תשע מיליון שקל", היא ענתה לי והמשיכה ללעוס לי
את המסטיק בפנים.
אז הסתכלתי עליה בשוק. 9 מיליון שקל על לגלות צבעים? טוב, אני
חייב לנסות.
"כמה עולה טופס?"
"20 שקל וצריך למלא פה במקום. מחר ההגרלה"
"טוב, יאללה תביאי אחד. לא, רגע, תני לבחור טופס", אמרתי למרות
שזה טיפשי כי כולם ריקים אבל לא רציתי שהמחשושה הזאת תדפוק לי
עין עם הציפורניים הארוכות שלה כמו של מכשפה.
לקחתי עט וסימנתי את הצבעים בריבועים הריקים עם איקס לפי החשק:
לבן, שחור, אדום, כחול, צהוב, ירוק, סגול וכתום. כשסיימתי,
נתתי את העותק לזאתי ואת המקור שמרתי בכיס של הג'ינס ליד כל
מיני קבלות ופתקים עם מספרי טלפון. הלכתי לאוטו, המשכתי בנסיעה
ושכחתי לגמרי מהטופס.

ישבתי על הספה לבד בבית, סיגריה ביד ימין, במבה ופיצוחים ביד
שמאל ומולי החדשות שמראות פיגוע בבאר שבע. נוגה והילדים היו
אצל חמותי. לי לא היה כוח ללכת אז אמרתי שאני לא מרגיש טוב.
הפרסומות התחילו ולא היה לי זין אליהן אז התחלתי לזפזפ והגעתי
לערוץ 1. ההגרלה של הלוטו בדיוק הסתיימה והתחילו שאר ההודעות
על ההגרלות. קודם התוצאות של הכדורגל ללוטו ואז הגיע משחק
הצבעים. כולי בהיסטריה רצתי לחפש את הטופס. הכיס של הג'ינס היה
ריק וחשבתי שאני מתאבד. הפכתי את כל החדר שינה עד שמצאתי את
הארנק שלי על השידה ובתוכו היה הטופס. חטפתי אותו ורצתי מול
הטלביזיה. לא יודע למה, אבל הקלטתי את התוכנית. אולי הייתה לי
הרגשה טובה. הסדר של הצבעים התחיל להופיע בזה אחר זה: אדום,
כחול, כחול, לבן, שחור, לבן, שחור, שחור וכן הלאה, כשכל כדור
צבע שהבלונדית מוציאה, אני מסמן עוד וי אצלי בטופס.
כל הידיים שלי רעדו כמו אני לא יודע מה כשראיתי שכל הכדורים
שהיא הראתה נמצאים אצלי בטופס. הסתכלתי המום ופתאום התחלתי
לצרוח כמו מטורף:
"9 מיליון זה כן כסף! 9 מיליון זה כן כסף וזה שלי!!!".
בלי לחשוב פעמיים, אחרי שרקדתי וקפצתי על הספה, נעלתי סנדלים
ישנים. מההתלהבות לקחתי את נעל העקב של אשתי שתחיה והעפתי על
הטלביזיה 29 אינץ' שקניתי בהרבה כסף ועבודה רק לפני ארבע חודש.
כמו מטורף צרחתי: "אני עשיר! עשיר! יותר אני לא אהיה נהג
מונית! כל הבורסה תהיה שלי! כל תל אביב תהיה שלי! ונתניה ואם
אני ארצה גם שדרות!". למרות שאני חושב על זה- מי בכלל ירצה את
שדרות? אני אתן כסף, רק שלא ידחפו לי אותה. טוב צרחתי כמו
משוגע, לקחתי את הכרטיס אשראי והחלטתי לעשות לנוגה ולמשפחה
הפתעה.  נכנסתי לאוטו. השעה הייתה שבע בערב ונוגה חוזרת מוצאי
שבת, עוד יומיים.

הלכתי לחנות מכשירי חשמל בקניון וקניתי מסך פלזמה שטוח ורחב,
דיוידי, וידיאו, מחשב.
"בתשלום אחד!", צעקתי על המוכרים.
כשהויזה שלי נחנקה, התחלתי לפזר צ'קים, עד שהכסף יכנס לי
בבנק.
הזמנתי טיסה לחו"ל לאמריקה ואחר כך מסביב לעולם ביאכטה לכל
החמולה שלי. לא היה אכפת לי לעשות הוצאות גדולות כי ידעתי שעוד
מעט הכל יהיה בסדר. הלכתי למסעדה צרפתית טובה. אני שונא אוכל
צרפתי אבל אמרתי שבשביל אירוע כזה לא מתאים לאכול בשוורמה של
חאזן. הזמנתי סטייקים גורמה וכבד אווז ורק בצפרדעים וחלזונות
לא נגעתי למה אני אוכל כשר מגיל קטן, זה בגלל אבא שלי זכרונו
לברכה שהיה משביע אותי לאכול רק כשר ולא לערבב חלילה בשר
בחלב.
הגעתי הביתה מפוצץ, יום שישי לא עבדתי וישבתי כמו בטטה בבית כל
היום בטן גב. קניתי חליפה יפה בצוהורים והלכתי לתפוס כוסיות
וכסף בקזינו הסודי של ביז'ו בדימונה שזה רחוק אבל לא היה אכפת
לי לחרוש על האוטו. מצדי גם להשאיר פתוח ברחוב ושידפקו לי
אותו. בקזינו זיינתי שתי כוסיות בשירותים סוף סוף ונתתי את
המספר שלי שיפגשו אותי בהילטון יום שישי בלילה, למה הזמנתי את
הסוויטה הנשיאותית שלילה עולה כמו משכורת שלי של חודש אבל לא
היה אכפת לי. גם כן לא היה אכפת לי להפסיד את הטרנזיט שלי למה
ידעתי שאני אקנה עוד מעט מרצדס מפנקת 2004 ולא כאב לי הלב על
ה-50 אלף דולר שהפסדתי בקזינו. הזמנתי מונית ספיישל הביתה, לשם
שינוי מישהו לקח אותי שיכור מת הביתה ולא ההפך.
נפלתי על המיטה ונרדמתי.

"מוטי!", אשתי הרימה אותי מהמיטה בצעקות. "מה זה!? שדדת בנק?"
היא הביטה בשוק: כל הבית היה מסודר מא' ועד ת' ברהיטים ומכשירי
חשמל והכל.
"לא, נשמה שלי, זכיתי בהגרלה"
"איזה הגרלה?", ישבה לידי.
"בהגרלה של הצבעים"
"מאמי, שתית יותר מידי אתמול בלילה? ידעתי שאסור לי להשאיר
אותך לבד יותר מיום אחד"
"לא, באמת! אני אראה לך", הוצאתי לה את הכרטיס שלי ואז רצתי
למסך החדש.
"איפה כל השאר הרהיטים שלנו?", היא שאלה אותי.
"לא יודע, זרקתי בחוצה שעניים יוכלו ליהנות", אמרתי לה בחיוך.
ראיתי שהיא לא מאמינה, אבל ידעתי שהחיוך שלה תכף יחזור.
דחפתי את הקלטת בתוך החור של הוידיאו והפעלתי.
"תראי, כפרה, תסתכלי עיוני שזכיתי".
היא הביטה בטופס ובטלביזיה וככל שאמרו את הצבעים והחיוך שלי
נהיה יותר גדול כמו של תשע מיליון שקל, ככה הפרצוף שלה נהיה
כאילו היא אכלה קילו סחוג חריף בבת אחת.
"יא חתיכת מטומטם! אתה צריך משקפיים או משהו כזה!?", צעקה
עליי. "זה לא אותם צבעים!"
"מה את מדברת?!", צעקתי עליה והסתכלתי בטלביזיה. זה אותו דבר,
מה היא מזיינת את המוח?
אבל המבט שלה היה לא של אחת שעושה צחוק. לא הבנתי מה קורה פה
לעזאזל.
פתאום מול הפרצוף שלי חלפו סרטים של זיכרונות:
מהעבר ומהזמן האחרון.
אלוהים אדירים. אני... עיוור צבעים!?!?!