הבטתי בדליה הקטנה, היא הייתה עם הגב אלי ועם הפנים לקיר,
שמעתי אותה מייבבת ומוחה את דמעותיה, היא קינחה את אפה ואני
רציתי כל כך לחבק אותה. "אני אוהב אותך, דליה שלי" לחשתי.
התקרבתי אליה, וחשתי שהיא נרעדה לרגע, נישקתי את לחיה הרטובה
מדמעות בעדינות והיא קפאה לשניה, נגעה קלות בלחייה ולא זזה,
נשארת דרוכה ומתוחה כמו קפיץ. מיהרתי לצאת מהחדר.

יצאתי מחדרה ונכנסתי לחדרו של רועי, הוא ישב והטיח את הכדורסל
שלו בקיר, בום בום בום, ראיתי את הזעם בעיניים שלו: "ילד
שלי..." נאנחתי והתיישבתי לידו, מביט בו.
רועי המשיך להטיח את הכדור בקיר, לפתע קם בזעם, והשליך את
הכדור לעבר שולחן הכתיבה, נשמע קול נפץ ושנינו לא הבטנו לראות
מה נשבר.
עדנה נכנסה מהר לחדר, חלפה על פני ונעמדה מול רועי: "רועי?!"
קראה בתדהמה.
רועי לא הביט בה ועיניו הזועמות התמלאו דמעות: "אני שונא אותו"
לחש. התכווצתי.
עדנה שתקה.
"אני שונא אותו!!!!" צרח ויצא בריצה מהחדר.
חפנתי את פניי בין שתי ידיי ונאנחתי, עדנה התיישבה על המיטה
לידי והביטה בפילון החרסינה שרסיסיו שכבו מפוזרים ליד
הכדורסל.
ישבנו ככה אולי חמש דקות: "עדנה" ניסיתי.. היא קמה, ניגשה אל
הרסיסים והחלה לאסוף אותם בידיים רועדות, לאחר שאספה את הכל
יצאה מהחדר.

ישבתי שם.

רועי, דליה ועדנה ישבו בסלון ואכלו אבטיח, נשענתי על הקיר
והבטתי בהם, הם לא הסתכלו לכיוון שלי, רציתי להגיד משהו ולא
הייתי מסוגל...
הם אכלו בשתיקה.
עדנה ליטפה את ראשה של דליה, שעיניה היו נפוחות, ושמה לה עוד
פלח אבטיח בצלחת: "תאכלי ילדה שלי".
דליה משכה בכתפיה.
עדנה לא התווכחה, הניחה את הצלחת ושמה ידה על ברכו של רועי:
"בואו, כבר חמש".
הילדים קמו בשתיקה.

נכנסנו לאוטו, שותקים.
רועי ישב מקדימה, אני התיישבתי מאחור ליד דליה, הנחתי את ידי
על על ידה הקטנה, ראיתי את הדמעות ממלאות את עיניה, היא ניסתה
להסתיר אותן ולא הצליחה: "נמאס לי" היא מלמלה. שמחתי שלא משכה
את ידה ממני.

כשהגענו לבית הקברות חיכו שם אחותה של דליה ושתי אחיותיי, ציפי
וליאורה, גם אדם, הבן של ציפי הגיע.
ציפי העצובה חיבקה את עדנה וליאורה נתנה יד לדליה: "מה שלומך
מתוקונת?"
דליה הנהנה בביישנות.
עלינו להר בשתיקה, נעמדנו מול הקבר הטרי.
"אני לא מאמינה שהוא עשה את זה" לחשה עדנה ופרצה בבכי, הנחתי
את ידי על כתפיה, היא התקדמה אל הקבר הטרי: "למה? למה יורם?"
ציפי פרצה בבכי, כל כך רציתי לחבק אותה אבל פחדתי להתקרב.

"אני כל כך מצטער" לחשתי, דמעות זלגו על לחיי.

בפעם הראשונה ראיתי את רועי בוכה באמת. בלי זעם, בלי כעס וחוסר
הבנה.. פשוט בכי טהור, עטפתי אותו ונתתי לו לבכות ולבכות: "אם
זאת הייתה תאונה... אם זאת הייתה תאונה... הייתי מבין.. אבל
למה עזבת אותנו מרצונך? אבא למה עשית את זה?".

"... ילד שלי... אני מצטער" בכיתי יחד איתו: "אני כל כך
מצטער!".

הם עמדו שם, שותקים.

"אני חייב ללכת" לחשתי: "אבל אני עוד אחזור לבקר, אני מבטיח
שאשמור עליכם, אהיה אתכם לנצח... אהובים שלי...".
ריחפתי ביניהם, והם רק הביטו בקברי ובכו, הדבר האחרון שראיתי
היה את עיניה של דליה, היה נדמה לי שהביטה לרגע לכיווני,
וראיתי ניצוץ אחר בעיניה, היא עצמה את עיניה וידעתי שחשה את
משב הרוח על פניה בזמן טיפוסי אל על, אל האור המבטיח שכל כך
רציתי להגיע אליו, בחיי ובמותי.