"תראה, אוגוסטוס, יש פה בדיחה מצחיקה".
"איזו?"
"תסתכל".
אוגוסטוס, נער ממשוקף, חיוור ורזה, העיף מבט בפיסת הנייר,
שהייתה בידו של ארכימדס, חברו. הם היו ממש צמד-חמד, תמיד ביחד.
באותו יום, כמו בכל יום, בלי קשר לחופש, בלי קשר לשמש היוקדת,
הם ישבו מתחת לעץ ולעסו מסטיק בזוקה.
"לא מצחיק", פסק אוגוסטוס.
"למה? זה די נחמד", אמר ארכימדס.
"מצטער, זה פשוט לא עובד".
ארכימדס התייאש ועבר ל"עתידות".
"בגיל עשרים ואחת תגיע לירח", הוא קרא מן הכתוב.
אוגוסטוס הכניס את גומי הלעיסה הורוד לתוך פיו ושאל בפה מלא
ובטון לא ברור: "מה יש לעשות שם? סתם מקום קטן ועלוב".
"מחר חוזרים לבית הספר", שינה ארכימדס נושא.
"כן, זה זוועה. חבל שאין עוד יום חופש לפני האחד בספטמבר".
"מה, כמו השלושים ושניים לאוגוסט?"
"הידעת?" הקריא אוגוסטוס, "ככל שכוכב רחוק יותר מהשמש, השנה
שלו ארוכה יותר. למשל, במאדים יש 687 ימים!"
"זה נורא פשוט", אמר ארכימדס.
"מה פשוט?"
"להוסיף עוד יום. בסך הכל צריך להזיז את כדור הארץ קצת
מהמסלול, שייקח לו יותר זמן להקיף את השמש".
"אה-הא", הנהן אוגוסטוס ונתן בו מבט שכולו ספקנות, "ואיך אתה
בדיוק מתכוון לעשות את זה?"
"תן לי מנוף גדול ונקודת משען, ואני אוכל להרים את העולם", אמר
ארכימדס.
"קלי קלות", צחק אוגוסטוס והוציא שתי חתיכות גומי לעיסה
ורודות, "עוד מסטיק?"
השמש יקדה בשמיים, ואיימה להמיס את חתיכות הגומי. קרניים חזקות
חיממו את הפלנטה.
חום יולי-אוגוסט.

ארכימדס זמזם מנגינה ידועה בעת הרחצה באמבטיה הקטנה למידותיו.
זה היה יכול להיות נחמד, אם היה עובר להתקלח בעמידה, כמו כל
הנערים בגילו, אבל הנער השמנמן עם התלתלים השחורים פשוט לא יכל
להיגמל מהעניין. הוא הניח את ברווז הגומי על המים המכוסים קצף
וחשב על דברים, שנערים בני שבע עשרה חושבים כשהם מתקלחים, רק
שבמקרה של ארכימדס הוא גם ניסה למצוא נוסחה לחישוב נפח של
גופים חסרי מסה. כמו ברווז הגומי, או האל-גומי, ליתר דיוק.
אל-גומי, בניגוד לגומי הרגיל, היה חסר מסה לחלוטין. העניין
איפשר לו גמישות מדהימה. גמישות יתר, אפילו. האמת היא, שאם
מישהו חפץ בכך, הוא היה יכול לעוות את הברווז לגמרי ולהפוך
אותו לתנין, למשל.
ארכימדס נדחס עוד לתוך האמבטיה הקטנה. במשך שבועות הוא ניסה
להתמודד עם הבעיה הפיסיקלית הזו. אוגוסטוס, שתמיד היה מתחכם,
אמר שגלישה של חמש דקות תמצא לו את הנוסחה הרשמית, שמשתמשים בה
במפעלי הייצור. הרי אפשר אפשר למצוא הכל באינטרנט.
אבל ארכימדס לא רצה למצוא את הנוסחה באינטרנט, הוא רצה לגלות
אותה לבד. כמו שצריך, כמו מדען. אוגוסטוס נאנח, ואמר שזה
אופייני לארכימדס לנסות לפתור אתגרים מתמטיים מסובכים עד כאב.
ארכימדס הרים את ראשו מעל המים והתבונן בברווז. הוא חשב על
יוריקה, הנערה שלומדת איתו במגמת כימיה ויושבת תמיד לידו
בשיעורים. רק לאחרונה הם התחילו לדבר. הוא סיפר לה על הנוסחה,
שהוא מנסה למצוא, והיא פיקפקה ואמרה שבחיים הוא לא יגיע לזה
לבד. הוא אמר לה, שהוא ימצא אותה בכל מחיר והבטיח, שלא ייכנס
לבדוק באינטרנט. היא האמינה לו.
אחרי הכרזה כזו, ארכימדס לא יכל שלא לדבוק במשימתו יותר ויותר.
אך מסתבר, שכוח רצון אינו מספיק. שעות על גבי שעות הוא ישב ליד
השולחן, מצייר סרטוטים ומקשקש מספרים. לפעמים היה מגיע לנוסחה
כלשהי, אבל תמיד היה בה פגם, אף פעם לא הייתה שלמה לגמרי. תמיד
היה מקרה יחיד, שהרס הכל.
הוא ישב באמבטיה וניסה לסדר את המחשבות. יוריקה גרה בקצה השני
של השכונה. הוא פשוט ידפוק בדלת ויגיד, שנכשל. היא תצחק ותאמר,
שזה לא נורא. אולי אפילו תסכים לצאת איתו. אבל הוא לא יעשה את
זה, הוא לא ייתן לה לנצח, הוא לא יודה בתבוסתו.
הוא לקח אוויר מלוא ריאותיו והסתכל על ברווז האל-גומי.
הוא הצטמק.

"יוריקה! מצאתי, יוריקה!" הוא צעק ברחבי העיר.
השמש, חזקה רק איך ששמש באוגוסט יכולה להיות, סינוורה אותו
בקרניה המאיימות. הוא לא הספיק להגיע לביתה של הנערה המדוברת
בגלל קרש תועה, שהתקרב במהירות לראשו. בצד השני של הקרש החזיק
יחזקאל, שברגע ההוא מאוד כעס על הלבוש הלא צנוע של ארכימדס.

"זה לא יכול להימשך ככה".
אלו היו המילים הראשונות ששמע אגריפס, אביו של ארכימדס, כשפתח
את דלת ביתו ומולו ניצבו בנו חסר ההכרה ושכנו היהודי.
"מה עשית לבן שלי, לעזאזל?"
הוא חטף מידו של יחזקאל את ארכימדס, בדק את דופק הלב שלו
והושיב אותו על הספה. הנער המתולתל נפל כמת, למצב של שכיבה.
"הגיעו מים עד נפש", אמר יחזקאל, "כבר עשרות פעמים הערתי לך על
המנהגים הכופרים של הבן שלך. כלומר, לדבר על מתמטיקה בקולי
קולות בחוצות העיר, או על פיסיקה וכל מיני שקרים על איך שהעולם
נברא. את זה אני עוד איכשהו יכול לסבול. אבל מה שאירע היום..."
הוא לקח נשימה עמוקה, "הגבול נחצה, ידידי ההלניסט".
"יחזקאל", אמר אגריפס, "מה קרה, בשם זאוס?"
יחזקאל נתן בו מבט, שהיה יכול להחמיץ מלפפון. הוא חכך בדעתו אם
להתווכח עם הכופר בנושא האל. לא, הוא יניח לזה, הפעם.
"אתם המתייוונים, חושבים שמותר לכם הכל. לחיות איך שבא לכם,
ולא להתחשב באוכלוסיה היהודית בשכונה. הבן שלך", הוא הצביע
לכיוון ארכימדס חסר ההכרה, "רץ ברחוב, לבוש ככה!" הוא הדגיש
את המילה האחרונה ונעץ את אצבעו שוב בארכימדס, כמו לוחם אשר
רוצה לוודא מעל לכל ספק, שיריבו כבר אינו בין החיים.
"מה יש?" שאל אגריפס.
הוא התבונן בארכימדס. שום דבר מיוחד, מכנסי ג'ינס ממוחשבות
ומותאמות לגוף, וחולצה קצרה.
"חשוף שרוולים לפני הבנות הקטנות!" צעק יחזקאל, "בושה וחרפה!
אתם עוד תשמעו על זה!"
אגריפס הנהן, ליווה את יחזקאל לדלת באגרסיביות ורשם לעצמו בראש
לקנות שוקר חשמלי.

"שמעתי, שהייתה לך תקרית ברובע היהודי", אמר אוגוסטוס.
"אוי, הזקן הזה והשטויות שלו. טוב שהמכה לא הייתה חזקה מדי.
הדבר הראשון, שעשיתי כשהתעוררתי, היה לרשום את הנוסחה", אמר
ארכימדס.
"הבאת אותה לכאן, כמו שקבענו?"
"בטח", אמר ארכימדס והוציא מכיסו פיסת קלף, "הנה".
אוגוסטוס הוציא פיסת קלף משלו. הייתה עליה חותמת של חברת
אל-מסה בע"מ. הוא התבונן בשתי פיסות הקלף במשך דקה ארוכה,
והחזיר לארכימדס את שלו.
"כן, זו הנוסחה", הוא אמר.
"באמת? יופי! עכשיו אני אוכל לספר ליוריקה ש-"
"העניין הוא..."
"מה? הן לא זהות?"
"הן לא זהות", אישר אוגוסטוס, "שלך קצרה יותר. מסטיק?" הוא שאל
בהוציאו שתי חתיכות גומי ורודות.

לנסות לצייר תחת השמש היוקדת דיאגרמות תלת מימדיות בחול, זו
מלאכה לא קלה, במיוחד אם רוצים גם לפתור את הבעיה, שעומדת
מאחורי הסרטוט, בעיה שארכימדס אמור להתמודד איתה רק שנתיים
מאוחר יותר.
"היי, מה נשמע?"
זו מלאכה קשה עוד יותר, אם מפריעים לך באמצע.
"היי, אוגוסטוס", מלמל  ארכימדס.
"שוב פותר בעיות בגאומטריה, שלא היו בשיעורי הבית?"
"כן. אתה מוכן לא להפריע לי, בבקשה?"
"סליחה", אמר אוגוסטוס והתיישב ליד ארכימדס.
"ועכשיו", מלמל ארכימדס לעצמו, "כמה כדורי נחושת, שמשקל כל אחד
מהם חמישה עשר גרם, ניתן להכניס-"
"אני בכלל לא בטוח, שזה נמצא בחוברת שלנו. מאיפה לקחת את זה?"
ארכימדס שמט את מקל הסרטוט בתסכול. "אני מנסה לפתור בעיה
בגופים תלת מימדיים. בבקשה ממך, אל תפריע!"
"טוב, לא אפריע", התנצל אוגוסטוס בשנית.
"תשעה!" הכריז ארכימדס בניצחון דקות אחדות לאחר מכן.
"תשעה מה?" שאל אוגוסטוס.
"תשעה כדורי נחושת, שמשקל כל אחד מהם חמישה עשר גרם, כמובן".
"אה, אוקיי".
ארכימדס רשם את התשובה על פיסת קלף קטנה, שהוציא מכיסו.
"היי, אתם שם, הלניסטים!"
"אלו היהודים", אמר אוגוסטוס.
חבורה של נערים בגילאים שונים התקרבה לעברם. הנער, שהתברר
כמנהיג, רמס ברגלו את הסרטוט, שארכימדס עמל עליו כה רבות.
"מה אתם עושים פה?" שאל נער גבוה, מבט רצחני בעיניו.
"סתם, אני משחק בחול, פותר בעיות בגאומטריה", אמר ארכימדס.
"גאומטריה, אה?" הנער הוציא סכין לייזר מהכיס, "תכף אחתוך אותך
לכמה קווים מאוד מאוד ישרים, ואז תראה מה זה גאומטריה
אמיתית".
חבורת הנערים צחקה ברשעות. "מתייוונים מסריחים", הם צעקו
ועודדו את המנהיג היהודי.
"אני לא מפריע לאף אחד, מה העניין?" שאל ארכימדס.
"אתם, נבלות, מחללים את קודש האל עם האמונות הטפלות שלכם,
המתמטיקה והפילוסופיה. אבא שלי כבר סיפר לי הכל. אני רק אעשה
את העבודה של אלוהים ואשים סוף לחיים הטמאים שלכם", הוא חייך
והעביר את סכין הלייזר מיד ליד. ארכימדס הוציא את השוקר החשמלי
מכיסו.
אוגוסטוס קם מהאדמה. "אם האלוהים שלכם כל כך חזק, למה הוא לא
עושה את העבודה בעצמו, ובמקום זה שולח אדיוטים שיעשו אותה
במקומו?"
החיוך של הנער היהודי נעלם באחת, ופינה את מקומו למבט זועם.
"אתה תשלם על זה, מתייוון", הוא אמר והתקרב אל אוגוסטוס בסכין
שלופה.
ארכימדס הפיל את השוקר החשמלי מידו. שני נערים תפסו את
זרועותיו. הוא נשאר במקומו, ללא יכולת לזוז. השוקר שכב דומם על
האדמה ליד שלולית הדם, הנספג בחול.

"מי זה הארכימדס הזה?"
"אדוני הנשיא, ארכימדס הוא מהמדענים הבכירים בסוכנות החלל. הוא
ביקש חצי שעה מזמנך".
"טוב, תכניסו אותו", אמר הנשיא בעייפות.
המזגן היה מכוון על עוצמת הקירור המקסימלית, וכל כמה ימים הוא
היה מתקלקל, נמס, ליתר דיוק, והיה צורך להחליפו. לחשוב שזה רק
היה חודש מאי. השמש ייבשה אנשים ברחובות. מי שיצא החוצה ליותר
משעתיים, נחשב למטורף עם קבלות.
בחור צעיר נכנס לחדר. הוא היה שמנמן ובעל שיער שחור מתולתל.
תחת בית שחיו הוא החזיק בלוק דפים. בידו הפנויה הוא ניגב את
מצחו, שהיה רטוב לגמרי מזיעה. המזגן במסדרון היה פחות חזק מזה,
שהיה בחדר הישיבות. זה היה מטורף לגמרי, חום יולי-אוגוסט הפך
לחום מאי-יוני-יולי-אוגוסט.
ארכימדס הניח את בלוק הדפים על כן הציור, שהיה מוצב במקומו
הטבעי בחלק האחורי החדר, מול שולחן הדיונים של הנשיא. בשולחן
נכחו יועצי הצבא, יועצי התשתיות והיועצים התדמיתיים. בראש
השולחן ישב אדם בעל שיער אפרפר ובעל חזות זעופה. הוא חיטט
באפו.
ארכימדס הפך את הדף הראשון, עליו היה ציור של כדור הארץ
והשמש.
"אדוני הנשיא, בוודאי הרגשת, כמו כל תושבי הפלנטה, בהתחממות
כדור הארץ".
"כמובן", אמר אדם קירח בעל מדים, מכוסה עיטורי גבורה, "כולנו
שמנו לב. בשביל זה באת?"
"התחממות כדור הארץ", התעלם ממנו ארכימדס והצביע על הציור של
הכוכב הכחול, "היא תהליך טבעי. אך בגלל השימוש ההולך וגובר של
עשרות השנים האחרונות בטכנולוגיה המזהמת את האוויר, כגון
מזגנים, לייזרים ובתי חרושת, המאזן האקולוגי מופר והתהליך
מואץ".
"הלאה", פקד הקירח.
ארכימדס הפך דף. על הדף היה ציור של כדור הארץ. אדים עלו
ממנו.
"בתוך מספר שנים יהפוך כוכבנו למקום, אשר אי-אפשר לחיות בו.
הטמפרטורות הגבוהות יימשכו לאורך כל השנה ויעברו את החמישים
צלזיוס בתוך זמן קצר. אנשים ימותו ברחובות".
"אופטימי למדי", אמר אחד מהיועצים, איש ממושקף בחולצת משבצות,
"ומה הפיתרון?"
"אני גאה להציג בפניכם..." הכריז ארכימדס בדרמטיות והפך דף,
"ארכידאה!"
ציור של מה שנראה כמו מקל סרטוט ענק, נגלה לעיני יושבי השולחן.
חלקם נעצו עיניים בתדהמה, אחרים התחילו לגחך. הנשיא המשיך לחטט
באף.
"ארכידאה היא חללית באורך של שבעים ושמונה מליון קילומטר. היא
תיבנה לגובה ותוטס לירח. בשלושים ואחד ליולי יתנגש בה מאדים
ויפעיל על כדור הארץ כוח, כאשר ארכידאה משמשת כמנוף והירח
כנקודת משען. התהליך ייקח כחודש ימים, שאחריהם יוסט כדור הארץ
ממסלולו בשני מליון קילומטר, לערך. הטמפרוטורות יירדו באופן
ניכר, וכדור הארץ יחזור למאזן האקולוגי הטבעי שלו בתוך כמה
עשרות שנים, זאת בהנחה שלא נהרוס אותו שוב".
ארכימדס הפך את הדף וליושבי השולחן נגלה ציור של נדנדה. כלומר,
זה היה בדיוק כמו נדנדה חוץ מהעובדה, שבצד אחד שלה היה כדור
הארץ, בצד השני מאדים, ביניהם הירח ובמקום נדנדה הייתה חללית
באורך של שבעים ושמונה מליון קילומטר.
יושבי השולחן התבוננו בציור, בארכימדס, אחד בשני ושוב בארכימדס
והגיעו ללא מילים להחלטה, שהם צריכים לחשוב על העניין. ארכימדס
חיכה, בעוד גלגלי השיניים במוחותיהם של היועצים נכנסו לפעולה
מזה זמן רב.
'זה היה יכול להיות מבדר', הוא חשב לעצמו, 'אם ההחלטה, שתתקבל,
לא הייתה רלוונטית כל כך לעתיד האנושות'.
לבסוף, היועץ הממושקף ובעל חולצת המשבצות קם ממקומו.
"הכל טוב ויפה", הוא אמר, "רק שיש כמה בעיות.
אחת, כדי לבנות חללית כזאת יידרשו שנים.
שנית, חלק גדול מכדור הארץ ייהרס בעקבות המגע עם החללית, ויהיה
צורך לפנות מליארדי אנשים.
שלישית, ברגע שמאדים יבוא איתה במגע, היא תתפוצץ לחתיכות.
ובנוסף לכל, זה יעלה גם המון כסף".
"חמישים טריליון דולר, בערך", אמר ארכימדס, "אבל יש לך רעיון
יותר טוב?"

בעזרת מאמץ משותף של כל מדינות העולם, שהתרכזו כעת בצד הצפוני
שלו כדי לפנות מקום להתנגשות, ואחרי השקעה של שנה ועבודה
מאומצת של כמאות אלפי עובדים, ארכידאה הייתה מוכנה. החללית,
שבעים ושמונה מליון קילומטר אורכה, אשר נבנתה כמעט כולה מחוץ
לאטמוספירה של כדור הארץ בעזרת חלליות קטנות, הייתה מצופה
בחומר כל כך צפוף וחזק, אשר עוד לא ניתן לו שם רשמי. חומר זה,
אשר נמס רק בטמפרטורה של שמונים אלף מעלות צלזיוס, היה יכול
לשבור יהלום במכה אחת, אם היו מייצרים אותו בצורת מקל. הוא גם
היה חסר מסה לחלוטין. האולטרא-טיטניום, כך קראו לו הפועלים.
שבעים ושמונה מליון קילומטר מעל אדמת כדור הארץ העביר ארכימדס,
שנראה כפול מגילו הצעיר, את ההנחיות האחרונות לאנשי הפיקוד.
"מחר ארכידאה תמריא, ומבצע אוגוסט ייצא לדרך. בשלושים ואחד
ביולי ננחת על הירח, ומיד תתבצע נעילה מלאה של החללית על אדמת
הכוכב".
הנעילה המלאה הייתה משולה לעץ בן מאה שנה עם שורשים עמוקים.
למעשה, גם אם הייתה דרך להזיז את ארכידאה ממקומה, הרגליים היו
נשארות קבועות בקרקע. דבר זה לא היה אפשרי, כמובן.
"במצב הזה", המשיך ארכימדס, "חצי ממנה כמעט וייגע בכדור הארץ,
והחצי השני כמעט במאדים".
"בתוך יום שני הכוכבים יגיעו לנקודה קריטית, ומאדים, שזז
בכיוון הנגדי לזה של כדור הארץ, אך בעל מסה גבוהה משלו, יסיט
את עולמנו בשני מליון קילומטרים הרחק מהשמש. התהליך ייקח חודש
בדיוק, ויסתיים בשלושים ואחד באוגוסט. יש שאלות?"
דממה השתררה בחדר.
"תרגע, ארכימדוש", אמר בחביבות קצין במדי צבא, מכוסה עיטורים,
"עברנו את התדריך הזה כבר מאות פעמים. הכל יהיה בסדר". הוא טפח
על גבו.
"בואו נשתה לחיי הצלחת המבצע!" צעק אחד מהאנשים בחדר.
והם שתו, והם שמחו, והם נהנו, בלי לחשוב על המחר. ארכימדס, בכל
מאה וחמישה התדריכים, לא הזכיר אפילו פעם אחת את העובדה, שחוץ
מכך שככל שהמרחק בין כדור הארץ לשמש גדול יותר, כך קר יותר,
אלא גם שלוקח לו יותר זמן להקיף אותו. שני מליון הקילומטרים
היו בדיוק מה שדרוש כדי ליצור יום חדש בשנה. כל מה שהיה נחוץ
כדי שלכדור הארץ ייקח 366 ימים להקיף את השמש. הוא ייצור תאריך
חדש, השלושים ושניים לאוגוסט.
"לחיי כדור הארץ!" הם צרחו, שיכורים, והניפו את ספלי הבירה
באוויר.
ארכימדס ישב בצד, מתבונן.
"לחיי אוגוסטוס", הוא מלמל לעצמו והרים את כוס הדיאט-קולה
באוויר.

"היום זה יום מאוד מיוחד, ילדים".
"המורה, אפשר להדליק מזגן?" הרימה ילדה את ידה.
"לא הלנה, לא עכשיו".
"אבל קר, המורה".
"דווקא נעים", אמר ילד אחר.
"שקט הלנה, שקט הרקולס! אני מנסה להעביר שיעור!"
יוריקה בת המאה ושלושים לא אהבה ללמד. אבל אילו עוד אפשרויות
היו לאישה בגילה? פעם, היא קיוותה, שיגיע האביר על הסוס הלבן
וייקח אותה לטירתו, שם יחיו בעושר ואושר. זה לא קרה. ומי ירצה
אותה עכשיו?
"זקנה טפשה", לחש הרקולס לילד, שישב לידו.
"יוליוס והרקולס!" היא שאגה, "תהיו בשקט או שאאייד אתכם
מהכיתה!"
יוריקה כבר הייתה צרודה פעמיים השבוע. היא עמדה להיות צרודה
בפעם השלישית.
"אני יודעת, שזה היום האחרון ללימודים, אבל בבקשה תנסו להיות
קשובים. אנשים הקריבו את חייהם, כדי שתהיו כאן היום".
'ותקיימו את חייכם חסרי התועלת', היא השלימה את המשפט בראשה.
"אני בטוח, שארכימדס לא חשב על יוריקה, כשהוא הציל את
האנושות", לחש יוליוס להרקולס. שניהם ציחקקו.
"השלושים ושניים לאוגוסט", נאמה יוריקה, "הוא יום ההנצחה
לארכימדס, מדען שטס לירח בחללית ענקית והניף את העולם. כדור
הארץ התרחק מהשמש ונעשה קריר יותר. אילולא ארכימדס, היה עכשיו
כל כך חם כאן, שרבע שעה הייתה מספיקה כדי לייבש אדם. כן,
הלנה?"
"מזגן, המורה?"
"תדליקי את המזגן", היא מלמלה בשאט נפש.
עוד מעט חופש מהמפלצות הקטנות. היא כל כך ציפתה לחופש, שזה לא
ייאומן. למעשה, ליוריקה הייתה טבלת ייאוש בבית, אותה גזרה
בחשאי מיומן הנוער של אחד מתלמידי כיתתה. עד היום האחרון של
הלימודים איש לא ידע מי תלש את העמוד, בין מערכת השעות לבין
מספרי החירום, ביומן של יוליוס.
"דבר נוסף שקרה הוא, שהתווסף יום אחד לחודש אוגוסט בכל שנה.
ישנם סיפורים הטוענים, שארכימדס תכנן את הכל מההתחלה כדי
להנציח את זכרו של חבר בשם אוגוסטוס, שנרצח על ידי חבורת נערים
יהודים כשהיה בן שבע עשרה. אולם, מעשיות אלו לא אושרו באקדמיה
להסטוריה ולכן איש אינו בטוח באמיתותן. כן, הרקולס?"
"יהודים, המורה?" הרים הרקולס את ידו.
השרירים המבריקים היו מרשימים במיוחד לילד בגילו. חצי מבנות
הכיתה חייכו בעונג. החצי השני לא ראה את הרקולס. יוליוס, חברו
השמן, הסתיר אותו.
"היהדות היא דת עתיקה, אשר עברה מן העולם לפני קרוב למאה שנה.
היהודים האמינו באל אחד, כלומר, מונותאיזם. רובם נהרגו
בהתנגשות עם ארכידאה, כי לא רצו להתפנות מהמקומות הקדושים לדת
שלהם".
"בכל אופן", היא המשיכה, "ארכימדס הגיע לירח עם החללית שלו,
ארכידאה, והצליח להרחיק את כדור הארץ בשני מליון קילומטרים
מהשמש. למרבה הצער, למרות שהייתה ארכידאה מצופה
באולטרא-טיטניום, היא לא עמדה בעומס זמן רב והושחתה כליל משני
צדדיה. עשרות אלפים של אנשי צוות נתקעו על הירח, ללא יכולת
לחזור. איש לא חשב על האפשרות הזאת, ולכן לא היה מספיק מזון.
המונים גוועו ברעב. ביניהם ארכימדס. הוא היה בן עשרים ואחת
במותו".
'כל כך חבל', היא חשבה, 'דווקא היה בחור נחמד'.
יום לפני שיצא למבצע הם עשו אהבה. הוא קם בבוקר מוקדם ואמר לה,
שהוא חייב לטוס. היא הייתה מודאגת. הוא נשק על מצחה והבטיח
שיחזור.
הוא שיקר.

בהפסקה, הרקולס ויוליוס ישבו ולעסו מסטיק בזוקה.
"מחר חופש", אמר הרקולס.
"כן, זה זוועה שיש עוד יום לימודים. סתם מעצבן, הארכימדס
הזה".
"הידעת?" הוא קרא, "לפני זמן רב, החופש הגדול היה בחודשים
יולי-אוגוסט. רק לפני כמעט מאה שנה הוא הועבר לספטמבר-אוקטובר,
משום שהם חודשים חמים יותר ומתאימים יותר לחופשה".
"תביא לי לקרוא".
הרקולס חטף מיוליוס את חתיכת הנייר. זה לא היה קשה במיוחד.
יוליוס, השמן והגמלוני היה חלש בהרבה מחברו.
"אני בטוח, שהוא לא רצה שנלמד עוד", אמר יוליוס, "הרי כל
העניין הזה, עם ההזזה של כדור הארץ, קרה לפני יותר ממאה שנה".
הרקולס זרק את פיסת הנייר הצידה.
"אתה מאמין בכל הקטע הזה עם אוגוסטוס?" שאל יוליוס.
"לא יודע", אמר הרקולס וקרא את פיסת הנייר, שקיבל עם מסטיק
הבזוקה שלו: בגיל עשרים ואחת תגיע לנגה. "אוי, באמת, מה יש
לעשות שם? סתם מקום קטן ועלוב".
"אולי נסיט בחזרה את כדור הארץ למקום, ואז לא יהיה יותר
השלושים ושניים באוגוסט?" העלה יוליוס הצעה.
"תן לי רק להתאמן עוד קצת בחדר הכושר", אמר הרקולס, "ואני אוכל
להרים את העולם".
"קלי קלות", חייך יוליוס והוציא שתי חתיכות גומי לעיסה ורודות,
"עוד מסטיק?"
השמש, מוסתרת בין העננים, לא התאמצה להפשיר את חתיכות הגומי
הורודות. היא נחה לה בשמיים, לא נוקפת אצבע כנגד הקור המקפיא.
קור יולי-אוגוסט.