רותם ישב ליד השולחן. מכשיר אפור וזעיר עם צג קטנטן היה מונח
לנגד עיניו. מהמכשיר יצא חוט, שהיה צריך להתחבר למוח שלו. הוא
מצא את העניין מציק עד מאוד. רק לפני חודש התקינו לו את השקע
המיוחד, ליד הרקה. הוא עדיין חש כאבים מפעם לפעם. הרופא, שניתח
אותו, אמר שבעוד חצי שנה זה יעבור לגמרי. רותם היה בטוח, ששמע
אותו ממלמל משהו על הטירוף של היום, שכולם עושים חורים בגוף
כדי להחדיר מכונות בפנים. אימו של הרופא הייתה מהשמרנים, טענה
שזה רק עוד צעד בדרך להפיכתנו לרובוטים חסרי אישיות. אבל
הרופא? הוא היה צריך כסף. ומה יותר משתלם כלכלית ממנתח
אורגני-מכני?
"בזמנו של סבא שלי", הוא היה אומר למי שהיה מוכן להקשיב, כשישב
בפאב, שיכור, "היו מחוררים את הגוף רק בשביל עגיל".
רותם אחז את קצה החוט, התקע, בידו, והכניס אותו בעדינות לתוך
החור המותאם ליד מצחו. העניין העלה בו גועל. הוא חש תחושה של
עקצוץ ברגע שהחוט היה בפנים, בתוך מוחו. הרופא אמר, שהוא
ייתרגל גם לזה.
"שלום רותם", נשמע קול בתוך ראשו, "כדי להטעין זיכרון דרוש שקט
מוחלט. הסחות דעת, כגון רעשים או מראות שלא קשורים לזיכרון,
עלולים להפריע לפעולה התקינה של המכשיר ולגרום לזיכרון
משובש".
רותם הינהן לעצמו. זו לא הייתה הפעם הראשונה, שהוא הטעין
זיכרון. הוא סגר את כל החלונות, כיבה את הטלוויזיה והמחשב
וניתק את הטלפון. שום הסחות דעת.
"עצום את עיניך, רותם, והתרכז. חשוב על הזיכרון, ורק עליו. נסה
להעלות תמונות לתוך ראשך. היזכר בקולות, בריחות. נסה להעלות את
האירועים לפי סדר התרחשותם, למען זיכרון מסודר יותר".
'המצאה גדולה, הזיכרומט הזה', חשב רותם לעצמו.
היה לו מכשיר ישן מאוד, עם שמונה פולי בלבד, המציג זכרונות
בשחור ולבן. כבר הרבה זמן הוא חשב לקנות חדש.
רותם התרכז בזיכרון הכי חזק שיכל ולחץ על כפתור ההקלטה. הוא
עצם את עיניו וחשב עליה. ניסה להעלות תמונות, קולות, ריחות.
הוא ידע, שמגע לא ישנה כל כך. המכשיר ישן וברור שהפונקציה של
חוש המישוש לא מובנית אצלו. הוא לא היה בטוח אם היא הייתה
קיימת בכלל במכשיר אחר עדיין.
אחרי חצי שעה הוא פקח את עיניו ולחץ על כפתור העצירה. הוא חייך
לעצמו ולחץ על כפתור נוסף, כפתור השמירה. זה כל מה שהיה דרוש
כדי להשלים את הפעולה.
הזיכרון שלה, על כל פרטיו, הזיכרון הכי יקר שלו, אוחסן במכשיר
הזיכרומט תחת הקטגוריה "מיטל". נפחו היה חמישה עשר ג'יגה
בייט.

היה זה עוד אחד מהדיונים הרגילים, שהתנהלו בחברת סייברנטיקס,
רק שהוא, בניגוד לקודמיו, יצא קצת משליטה. צעקות מילאו את חלל
החדר והדהדו כרחשי חיות המשוועות לטרף. חברי הדירקטוריון ישבו
מסביב לשולחן הארוך והתקיפו את אדון זקס. הכאוס התחיל אחרי
שהוכרזה השקת ה"זיכרומט 3100B".
"בבקשה, להיות בשקט! כולם להיות בשקט!"
לביא זקס, גבר בן שישים ושתיים, אוהד מנצ'סטר יונייטד, בעל
נטיה לאולקוס, מנהל חברת סייברנטיקס העולמית, כמעט ויכל להוסיף
לרזומה המרשים שלו גם 'לוקה בהתמוטטויות עצבים לעיתים תכופות
מידי', אילולא סגנו, גלזניק, שהציל את המצב.
"כולם להרגע", אמר גלזניק בקול איטי ורם.
שקט מוחלט השתרר. גלזניק, סגנו של מר זקס, היה הסייבורג היחידי
בחדר. כלומר, לכל אחד היה שקע ליד מצחו, כדי להתחבר לזיכרומט,
אבל זה לא באמת נחשב. גלזניק נהפך לכזה בעקבות ניסיון לרצח מצד
אישתו לפני כשלוש שנים. למרבה המזל, או למרבה הצער, תלוי את מי
שואלים, הניסיון נכשל, אולם גלזניק נחתך בגרונו ולא היה יכול
לדבר עוד בעקבות הריסת מיתרי קולו. בזכות היותו חלק מהצוות
המוביל של החברה (אחראי שיווק באותו זמן), הוא זכה להתקנת
מיתרי קול מכניים ללא תמורה כספית כלל. מיתרי הקול לא היו הדבר
היחיד שהיה מכני בגופו של גלזניק, אבל הם בהחלט היו החלק
הדומיננטי ביותר בו. המיוחד במיתרי הקול האלו היה יכולת כיוון
הווליום.
גלזניק לחץ על נקודה בצווארו ועוצמת הקול פחתה. הוא המשיך לדבר
בקול מונוטוני, מקפיא.
"אדון זקס מודע היטב לקשיים שאנחנו ניצבים בפניהם לפני השקת
הזיכרומט החדש, אבל פאניקה וזעם אינם במקום. את כל הבעיות ניתן
לפתור באווירה רגועה, כמו עכשיו".
קולו של גלזניק דמה לקולה של מזכירה אלקטרונית. טון הדיבור
הקבוע שלו, נטול הרגשות והמדויק, היווה השפעה מצננת רוחות על
יושבי השולחן.
אדון זקס קם ממקומו. "תודה, גלזניק, אתה רשאי לשבת".
גלזניק, ארבעים ושמונה אחוז אדם, חמישים ושניים אחוז מכונה,
הנהן בהסכמה והתיישב. כשאנשים דיברו על גלזניק, הם הסכימו
שמיתרי הקול הולמים אותו. הרבה העלו השערות פראיות לגבי הסיבה
לניסיון הרצח. גלזניק לא היה חביב על הבריות מעולם.
"הפגם שהתגלה בעת ניסיון המוצר תוקן זה מכבר, וכעת הזיכרומט
3100B מוכן לשיווק. לכן, אני מציע לכולם להרגע, שכן אין כל חשש
לפגיעה בנפש המשתמש".
"אחד מהעובדים במפעל שלכם מסתובב כזומבי ברגעים אלו ממש!" צעק
אחד מיושבי השולחן, "תאונה נוספת שכזו תמיט אסון על החברה!"
"אתה יכול להיות סמוך ובטוח, מר כהן", אמר גלזניק בקול מכני,
"שהבעיה תוקנה והמכשיר אינו מהווה סכנה".
מר כהן השתתק. היוכל אדם להתווכח עם מכונה?
אף אחד מחברי הדירקטוריון לא השתכנע, כמובן, אבל גלזניק היה
ידוע במזגו החם ונטייתו לאלימות, ולכן איש לא פצה פה. הם
פחדו.
"וכעת", אמר מר זקס וחייך, "הפרסומת של הזיכרומט החדש, כפי
שתוקרן היום על מסכי הטלוויזיה!"
גלזניק שילשל את המסך הענקי מהתקרה ולחץ על כפתור במחשב.
"ההצגה מתחילה", הוא אמר בקול קפוא.
כל ניסיון לשוות רגש כלשהו לטון הדיבור של גלזניק היה מיותר
בהחלט. הוא לא היה נחוץ, לדעתו. חוץ מזה, לפי הוראות הרופא,
לסייבורגים נפגעי מוח אסור להביע רגש, זה מסוכן ביותר.
"הבעת רגש", אמר הרופא, "כל רגש שהוא, מסוכנת ביותר לגוף בעל
מוח מכני. הפעולה עלולה להסתיים באובדן הכרה, שיתוק ואף
מוות".
גלזניק לא חש בחיסרון הזה. למעשה, הוא לא חש כלל.

"אז מה חדש, יובל?" שאל רן ונגס בכריך הטונה.
"שמעת שרוצים לשווק את מכשיר המוות אחרי הכל?"
"מכשיר המוות", כך הם קראו לו. ה"זיכרומט 3100B" נוסה ע"י
דויד, אחד מהמדענים שהיו אחראים על יצירתו. דויד הסכים לנסות
אותו למספר ימים, כדי להוכיח שהוא כשיר ומוכן לשיווק. הזיכרומט
היה אמור להיות מה שיזניק את חברת סייברנטיקס לפיסגה. סוף סוף
זיכרומט המאפשר לשמור זכרונות מוחשיים לגמרי, בעלי מגע וצבע.
כמעט כל המשאבים הכספיים של החברה הושקעו בפרוייקט, והשאר
נדחקו לקרן זווית. למרבה הצער, בעקבות שיבושים דויד נפגע בנפשו
וההנהלה שקלה לבטל את הכל מחשש לסכנה לציבור.
"אבל הדבר הזה מסוכן!" נזעק רן וירק חתיכות טונה מפיו, "תסתכל
על דויד!"
בפינת החדר עמד אדם כבן שלושים, שיערו אפרפר, סתור ופרוע. הוא
עמד שם, בהה בחלל, ללא כל מטרה. דויד היה שומע את הצלצול, בא
לחדר האוכל, ולא מכניס דבר לפיו.
"אתה יודע מה מספרים?" לחש יובל.
"מה מספרים?" שאל רן.
"מספרים, שהרובוט-"
"אתה בטח מתכוון לגלזניק".
"גלזניק, שיהיה. בכל אופן, הוא דיבר עם הבוס והשתיק את הכל,
סיפר לו שהטכנאים עובדים על זה ושהכל יסתדר, כשיום לפני זה הוא
בא אליהם ואמר לא לעשות שום דבר".
"למה שישתיק את הכל ויפגע באנשים?"
"אתה לא יודע, רן? החברה בקרשים. אנחנו חייבים המצאה חדשה
שתמכור, ומהר, אחרת כולנו פושטים את הרגל. התיקון עלול לקחת
חודשים, אין זמן לזה".
רן נגס בכריך הטונה בשקט והתבונן בדויד שעמד בפינת החדר. הוא
היה חיוור כסיד ובהה בחלל. הוא לא הסתכל על נקודה ספציפית, הוא
פשוט עמד שם, קפוא, עם עיניים פקוחות, אפורות, מתות. איש לא
ידע מה בדיוק קרה, גלזניק השתיק את הכל. הוא גם לא שיחרר את
דויד מהעבודה, ואמר לו להמשיך להגיע כרגיל, למרות שלא צריך
חוות דעת של רופא כדי לדעת שדויד לא מתפקד. הכל כדי להראות
עסקים כרגיל. דויד, זומבי בהתהוות, עשה מה שאמרו לו, כמובן.
רן התבונן באיש המת שעמד בפינת החדר ולפתע כבר לא הרגיש רעב.
הוא קם ממקומו וזרק את כריך הטונה לפח.
"מה אתה עושה?" שאל יובל.
"אני הולך לדבר איתו", ענה רן.

דויד ניצב במקומו כפסל.
"היי, חבר, מה המצב?" קרא רן בחיוך.
דויד לא ענה.
"אתה לא רוצה לשוחח, אני מבין".
הייתה שתיקה ארוכה. רן הרגיש מובך והפנה את ראשו ללכת, כשדויד
פתח את פיו והחל לדבר.
"זכרונות", הוא אמר.
דממה השתררה, לפחות זה מה שהיה בעולמו של רן. השיחות המשמימות
על פוליטיקה ונשים, הנושאים העיקריים בחדר האוכל, נראו לו
מרוחקות ולא חשובות.
"זכרונות", חזר אחריו רן, "מה איתם?"
דויד שתק.
"טובים? רעים?"
דויד הסיט את מבטו מהנקודה האלמונית שבהה בה והתבונן ברן בפעם
הראשונה מאז תחילת השיחה.
"מכאיבים", הוא אמר.
רן הרגיש לא בנוח. המבט הקפוא חדר לנשמתו, הטריד אותו.
צלצול הפעמון בישר על סיום ההפסקה.
"אני כבר אדבר איתך", רן שמע את עצמו אומר בקול רועד.
דויד לא אמר דבר.

רותם התבונן בצג הזיכרומט וחש צורך עז לבדוק את הזיכרון שזה
עתה הטעין. עוד עם החיבור בראשו, הוא דיפדף בין הזכרונות
שהקליט. הזיכרומט מילא את החלל הריק בעובדות לא חשובות.
"בסקר שנערך לאחרונה בקרב הציבור מטעם חברת סייברנטיקס", נשמע
הקול בתוך ראשו, "התגלה שתשעים ותשעה אחוזים ממשתמשי הזיכרומט
מקפידים להטעין לתוכו רק זכרונות טובים".
רותם בחר את הזיכרון "מיטל-1" ולחץ על כפתור ה"פליי". בהתחלה
לא קרה דבר, ואז הוא מצא את עצמו ליד שולחן. לא אותו שולחן
שלידו ישב בעת ההטענה, שולחן אחר. למשרדו נכנסה יפהפיה ששבתה
את מבטו בשניה הראשונה.

בלי יכולת לשלוט על עצמו, הוא עבר מזיכרון לזיכרון. אחד
מסתיים, שני מתחיל. כך הלאה והלאה, עד שהגיע ל"מיטל-12", ושם
הכל נגמר. הזיכרון האחרון שלו ממנה, המתוק והכואב ביותר.
הזיכרון בו הם נפרדו, הזיכרון בו ראה אותה בפעם האחרונה. למרות
כל הכאב שבו, הוא החליט לשמור אותו בכל זאת, בשביל הסימבוליות,
הזיכרון שסיים תקופה. קצרה אומנם, אבל תקופה.
הוא לא היה יודע מה היה עושה בלעדי הזיכרומט. כשמיטל נפרדה
ממנו הוא היה שבור, הרוס. במשך חודשים הוא לא יצא מהבית. עד
שגילה את הזיכרומט, נחמתו היחידה. כשהוא היה עם הזיכרומט, מיטל
הייתה איתו, שוב. הוא היה יכול לחוות את הרגעים היפים שלהם כמה
פעמים שיירצה. הוא הפך לזיכרוהוליסט, אבל זה לא הטריד אותו.
הוא ידע לשמור על עצמו, לאכול ולישון לפעמים. חוץ מזה, הוא היה
אדם מאושר.
רותם הוציא את תקע החיבור מראשו וישב לצפות בטלוויזיה.

על המרקע בחדר הישיבות הופיעה הפרסומת. היא הייתה מצועצעת
וצבעונית עד כדי גיחוך, הכל כדי למשוך את הצעירים. כמו
בפרסומות לטלפונים הסלולריים לפני עשרות שנים. זה היה רעיון של
גלזניק. הוא אהב לחפור בעבר.
כולם אהבו.

רותם לחץ על כפתור ההדלקה בשלט הטלוויזיה ומיד נסחף לתוך
תחילתה של פרסומת. לא סתם פרסומת, פרסומת אשליה.
'בטח חברה מצליחה', הוא חשב לעצמו.
החדר נצבע לפתע בצבעי פסטל עליזים, תפאורה של ג'ונגל, מלאה
בחיות שנכחדו. במקום בו ניצבה הטלוויזיה שניה לפני כן, עמד
קריין בבגדי מדריך ספארי ולצידו בחורה בעלת לבוש מינימלי
האוחזרת במכשיר כסוף.
"נמאס מהשגרה?" אמר הקריין, "הנוסטלגיה משעממת אותך? רוצה
ריגושים?"
רותם הנהן.
"הזיכרומט 3100B! המצאה חדשה מבית חברת סייברנטיקס, מאפשר לך,
רותם", הוא הצביע עליו, "לשמור זכרונות בצבע!"
הבחורה התקרבה אל רותם והראתה לו את המכשיר מקרוב. מאוד
מקרוב.
"איכות צליל של שמונה מאות פולי מאפשרת לך להיכנס לתוך הזיכרון
ולחוות אותו שוב במלוא העוצמה!"
הבחורה ליטפה את רותם על לחיו וחייכה חיוך מפתה. ליטפה? זה היה
חדש לו. הוא היה יכול להישבע שהרגיש את מגע ידה של האישה
הוירטואלית על עורו.
"אה, כמעט שכחתי", הוסיף הקריין בטון לא משכנע, "יש גם אופציה
לחוש מישוש".
הבחורה נעלמה, הקריין גם, והחדר חזר לצורתו המקורית. הפרסומת
נגמרה.
'אני חייב לקנות את המכשיר הזה', חשב רותם.

"ההצלחה מובטחת" הכריז אדון זקס אחרי שהפרסומת הסתיימה.
יושבי השולחן הביטו בו, נדהמים ממה שזה עתה חוו. הם היו יכולים
להישבע שהרגישו את מגע ידה של הבחורה על עורם.
"אין ממה לחשוש! הזיכרומט 3100B יביא אותנו לפיסגה, כמו בימים
הטובים".
הימים הטובים, כן. לפעמים אדון זקס היה נועל את דלת משרדו
וחווה שוב את הימים ההם, בזיכרומט שלו. כמה הצטער כשהסתיימו
הזכרונות והמציאות הייתה חוזרת אליו במלוא כיעורה. לפעמים,
כשלא היו קוראים לו לישיבה דחופה או פגישה חשובה, היה מתחיל את
סבב הזכרונות מההתחלה וצופה בכולם שוב. כל מאה הארבעים.

יום העבודה הסתיים. רן סגר את דלת המעבדה. כשהסתובב ראה את
גלזניק.
"אאה!" הוא פלט יבבה.
"אין צורך להיבהל", אמר גלזניק בקול מכני.
אף פעם אין צורך להיבהל. אין צורך לשמוח, אין צורך לבכות,
לכעוס. רגשות הם מיותרים.
'רוח רפאים', חשב רן.
"מה אתה רוצה?"
"ראיתי במצלמות היום בחדר האוכל-"
"יש מצלמות גם בחדר האוכל?"
"...שדיברת עם דויד. אני מציע לך לשמור ממנו מרחק, אתה עלול
להיפגע".
רן לא ידע אם זה היה איום, ופחד לשאול.
"כן, אדון גלזניק, אשמור ממנו מרחק".
"מצויין".
רן צעד אל עבר הדלת. כשהסתובב, גלזניק כבר נעלם ללא סימן.

"אני אומר לך, משהו מאוד מסריח בכל העסק הזה", אמר רן ליובל
באותו ערב בטלפון.
"אז מה? זה ענייננו?"
"בטח שכן, אנשים ייפגעו!"
"ייפגעו? כמו דויד? עזוב, תיקנו את זה כבר".
"והשמועות?"
"סתם שמועות. בחייך, רן, אין לך משהו יותר טוב לעשות?"
"אתה יודע מה? אני חושב שאין לי", הוא אמר והניח את השפופרת
במקומה בלי לסיים את השיחה.

יום למחרת הוא כבר חיטט במסמכים האישיים של עובדי חברת
סייברנטיקס ומצא את מקום מגוריו של דויד.

המוכר בחנות האלקטרוניקה היה עייף. הוא לא ישן כבר יומיים
רצוף, והכל בגלל המשלוח של הזיכרומטים החדשים. העייפות, כידוע,
עושה את האדם עצבני וקצר רוח יותר ממה שהוא בדרך כלל. המוכר
בחנות האלקטרוניקה לא היה רגוע במיוחד גם ככה. להבה ריצדה
באצבעו. הוא הדליק עוד סיגריה, החמישית מזה שעה.
טופקין, המוכר בחנות האלקטרוניקה היה סייבורג במלוא מובן
המילה. ההגדרה הסטנדרטית לסייבורג, ולא סתם אדם שתוקע חתיכות
מתכת בגוף שלו, היא שיהיה לפחות חצי מכונה, פיפטי-פיפטי.
טופקין היה שישים ושבעה אחוז מכונה, שלושים ושלושה אחוז אדם.
זו הייתה ההגדרה היבשה. ההגדרה הפחות יבשה הייתה, שלטופקין היו
שתי ידיים ושתי רגליים מלאכותיות, מכניות. העניין קרה לאחר
שאיבד את זוג ידיו ורגליו בעקבות תאונת נפילה מצערת. הרופאים
הגיעו למסקנה שפשוט יותר קל להחליף את הכל מאשר לאחות את
השברים.
טופקין נשף עשן מפיו. הוא שנא לעושת משמרת לילה.
"ערב טוב".
טופקין ניתר בכיסאו. הוא אפילו לא ראה את האדם נכנס. סליחה,
סייבורג.
"או, ערב טוב, גלזניק".
"רק רציתי לבדוק שהכל בסדר".
"כן, הכל בסדר", אמר טופקין, "הזיכרומטים מוכנים לשיווק".
"רק ממחר, טופקין, רק ממחר".
"כן, גלזניק".
טופקין התבונן בצד המחשב שבדלפק. בתא הכספת נחו להן בשלווה
שש-עשרה אלף יחידות של זיכרומט לשיווק ראשוני. בחנות שלו. כבוד
גדול, בהחלט. גלזניק וטופקין היו חברים טובים. הבעיה היא
שלגלזניק תמיד הייתה נטיה להעלם ולהופיע ברגע שהכי פחות יכולת
לצפות לו. כזה הוא היה, רוח רפאים. אולי לא היה קיים כלל?

"ערב טוב!" קרא רותם בעת כניסתו לחנות.
טופקין בדיוק סיים לתפוס זבוב שהתעופף בחלל החנות. המסכן, היה
איטי מידי בהשוואה ליד המכנית. טופקין התלבט מה לעשות איתו.
"ערב", הוא אמר בקול עייף, "במה אפשר לעזור?"
הזבוב עוד נאבק בכף ידו.
"תהיתי אם הזיכרומטים החדשים הגיעו".
השעה הייתה שתיים בלילה. טופקין לא ישן יומיים, מה שגרם לו
להיות מאוד עצבני. בנוסף לכל, זבוב פירפר בכף ידו הסגורה.
"מאיפה אתה יודע שיש זיכרומטים חדשים?" הוא רכן מעל הדלפק ונעץ
מבט חודרני ומאיים ברותם.
רותם חייך. "לא ראית את הפרסומת בטלוויזיה?"
טופקין נרגע במקצת. בטח, טלוויזיה, איך לא חשב על זה קודם? זאת
אשמתו שלא יצא מהחנות מיום שלישי ולא התעדכן בכלום, חי לו על
אי בודד בחנות האלקטרוניקה.
"תוכל לקנות רק מחר", אמר.
"מחר?"
"מחר".
"אבל היום זה כבר מחר", אמר רותם וחייך, שוב. זה עיצבן את
טופקין.
"אל תדבר שטויות". הזבוב נמעך בכף ידו.
"השעה שתיים", אמר רותם, "אנחנו כבר אחרי חצות של יום חמישי.
היום יום שישי".
טופקין חשב על העניין לרגע. יכול להיות שהליצן הזה צודק. חוץ
מזה, הוא לא חשב שיוכל לשלוט עוד בעצמו אם הפרצוף הזה יהיה
תקוע מולו עוד דקה. האצבע עם הסכין הנשלפת כבר התחילה לגרד.
"בסדר", אמר לבסוף, "כמה יחידות?"
"יחידה אחת של הזיכרומט 3100B", אמר רותם וחייך. טופקין חרק
שיניים.

רן יצא ממכוניתו. הוא נעל אותה וצעד לכיוון הבית הקטן בעל גג
הרעפים. ביתו של דויד. הוא ידע שהוא לוקח סיכון בפרט היותו שם,
ליד ביתו של דויד, על אחת כמה וכמה אם ייכנס לבית ויתחיל לדבר
איתו.
שלוש נקישות נשמעו בדלת. דויד לא ניגש לפתוח אותה, הוא גם לא
אמר "יבוא" או "היכנס בבקשה". דויד המשיך לשבת על הכורסה
ולבהות בטלוויזיה הישנה, לא תומכת באשליות מוחשיות. העניין
נראה טבעי לגמרי, רק שעיניו של דויד היו עצובות ואפורות.
רן פתח את הדלת בחשש. "דויד?"
אין קול ואין עונה.
הבית היה קטן. שירותים, מטבח וחדר אורחים, שתפקד גם כחדר שינה.
לא היה קשה למצוא את הזומבי.
"דויד? באתי לבקר".
הוא לא היה בטוח ששמע אותו. הוא לקח את השלט מידיו של דויד
וכיבה את הטלוויזיה. דויד לא גילה התנגדות. לפתע החל לדבר.
"אתה יודע מה מבדיל אדם מרובוט?"
רן שתק.
"מה שמבדיל אדם מרובוט, זה היכולת להרגיש. להיות שמח, להיות
עצוב, לכעוס, לבכות. מה שמבדיל אדם מרובוט זה לא כמה חלקים
מתכתיים יש בו. כי אתה מבין, כמעט כולנו סייבורגים בצורה זו או
אחרת. אם זה ביד מכנית עין מלאכותית או סתם שקע לחיבור עם
המוח", הוא נגע לעצמו במקום ההוא, ברקה, "אבל זה לא מה שהופך
אותנו למכונות".
"אני לא מבין".
"הכרתי הרבה אנשים אורגניים לגמרי. הם היו קרים, אטומים, חסרי
רגשות, רובוטים".
דויד נאנח.
"הזיכרומט 3100B לא מטעין את הזיכרון שלך לתוכו. הזיכרומט הזה
שואב אותו, זו הדרך היחידה שגילינו על מנת ליצור זיכרון מוחשי
כל כך. רצינו לעבוד על הפרוייקט עוד, אבל גלזניק אמר שאין זמן,
שהכל חייב להיות מוכן בהתאם לתכנון, שזה לא סובל דיחוי".
דויד קם מהכורסה והסתכל על רן במבט הזכור היטב. מבט קר כל כך,
חודר לשורשים ולעצמות הגוף, מצמרר.
"אתה זוכר מה אומר הקול בראש כשאתה מכניס את השקע, בזיכרומט?"
שאל דויד.
"תשעים ותשעה אחוזים ממשתמשי הזיכרומט מעבירים אליו רק זכרונות
טובים", אמר רן. ולפתע הבין.
"נשארתי רק עם זכרונות רעים. אני לא זוכר את הטובים. אני לא
זוכר את אמא שלי, אני לא זוכר את החברים שלי, אני לא זוכר את
אשתי. את הנשיקה הראשונה שלי אני לא זוכר. את הנשיקה הראשונה,
אתה תופס?"
רן רצה לשאול האם דויד מייחס חשיבות רבה יותר לנשיקה הראשונה
מאשר לאימו, אבל לא אמר דבר. הוא לא רצה להפסיק אותו, לא
עכשיו.
"רק כשאני עם הזיכרומט, אני נזכר. ואז, אני לא יכול להפסיק.
אני לא אוכל, לא שותה, לא ישן. אני יושב שעות עם המפלצת הזו",
הוא הצביע על מכשיר כסוף על שולחן הכתיבה, "ומתמכר לעבר.
הזיכרוהוליזם קל מתמיד".
"חייבים לעצור את הדבר הזה", אמר רן, שהתעשת לפתע. הוא נתקף
בתחושת זעם אשר חילחלה במורד גבו, גרמה לו לבעור מבפנים.
"חנות האלקטרוניקה נמצאת שלושה רחובות מכאן", אמר דויד וצעד
לעבר השולחן עם הזיכרומט, כמהופנט. צעד לעבר הדבר היחיד שהפך
אותו לאנושי.
"תודה, על הכל", אמר רן. לפני שסגר את הדלת הוא שמע את קולו של
דויד. אטום וקר, אך חי יותר, אנושי.
"רן?"
"כן?"
"בהצלחה".

"מה עשית, טופקין?" שאל גלזניק.
"מה עשיתי?"
גלזניק התבונן בו בזעם. טופקין מעולם לא ראה אותו מביט בו ככה.
ניכר היה שהעניין דורש מאמץ עילאי מגלזניק, ארבעים ושמונה אחוז
אדם, חמישים ושניים אחוז מכונה.
"אתה לא יודע מה עשית?"
"אה... מכרתי לאיזה אחד זיכרומט לפני כמה דקות".
גלזניק כעס. הוא לא כעס כבר שלוש שנים. פניו התעוותו בניסיון
להראות רגש. הוא נשען על הדלפק.
"למה, טופקין?" צעק גלזניק.
היה לו קול שונה. קול עם תחושה, זעם.
"שתיים בלילה", אמר טופקין וחייך, "היום זה כבר מחר".
"אתה חושב שאני לא יודע איזה יום היום? אדיוט!"
קולו של גלזניק נשבר, הוא נהפך צרוד. הטון המתכתי והאנושי
שנשכח זה מכבר התערבבו. הזהירו אותו לא לעשות את זה, הרופאים,
לא להתעסק עם רגשות. כי כשמרגישים, נפגעים. עובדה.
"אדיוט! אדיוט אחד!" צעק גלזניק באפיסת כוחות, "אתה גמור, אתה
שומע? אני אחסל אותך ואת החנות שלך!"
טופקין נרעד. הוא מעולם לא ראה את גלזניק ככה. הוא היה די בטוח
שהוא יעמוד בהבטחתו.
"למה זה כל כך משנה?" שאל טופקין.
גלזניק לא סבל איחורים או הקדמות. הכל חייב להתבצע בדיוק בזמן
שהוא אמור להתבצע, ללא עיכובים. ככה הכל מסודר, הכל עובד כמו
שעון שוויצרי, כמו שגלזניק אהב. בפעם היחידה שחייב שהקדים
בזמן, הוא שילם את המחיר. הוא לא התכוון לשלם מחיר דומה שוב.
"למה זה כל כך משנה?" הוא חיקה את טופקין בקול צרוד, "אתה יודע
מה? זה באמת לא משנה. בואו כולנו נזלזל בלוח הזמנים ולא נעשה
את המוטל עלינו. טעויות קטנות מובילות לאסונות גדולים, כמו
שתלמד בדרך הקשה. לא הייתי צריך לסמוך עליך, טופקין, אתה חתיכת
לא יוצלח שזה לא ייאמן! משימה פשוטה אתה לא מסוגל לבצע!"
קולו של גלזניק בגד בו. בעצם, זה היה גלזניק שבגד בקולו שלו.
הוא ניסה לדבר כבן אדם. הרובוט ניסה לדבר כבן אדם. גלזניק ייבב
חלושות.
"מחר, אמרתי לך, מחר", הוא השתעל בכבדות, "אבל לא, טופקין שלנו
מאמין לכל שטות! כשאסיים איתך", הוא הוציא אוויר במאמץ אחרון,
"אתה תהיה אדם מת! מת, אתה שומע?"
רגליו האורגניות כשלו. גלזניק נפל לרצפת החנות בחבטה. הוא גרר
את גופו לדלת בעזרת ידיו המכניות.

טופקין נרעד. בפעם האחרונה ששמע את גלזניק מדבר כך, זה היה
לפני שלוש שנים. גלזניק, שאז נקרא פשוט גל, הקדים מהעבודה ומצא
את אישתו בלבוש מינימלי בחדר השינה עם סדינים מבולגנים. טופקין
המפוחד, שנקרא אז פשוט טל, ברח דרך החלון. לא היו לו אשליות
בקשר למה שעמד לקרות, אבל זה היה גורל טוב יותר מלהישאר שם.
טופקין נפל ארבע קומות למטה, על שיח קוצים, ושבר את ידיו
ורגליו.
מתבוסס בדמו ונאבק שלא לזעוק לעזרה, הוא שמע את גלזניק, שנקרא
אז פשוט גל, צועק שיהרוג את סיגל. טופקין שמע את הצליל המוכר,
של שליפת סכין מאצבע מכנית. סיגל נאבקה, גלזניק צרח בכאב
כשחתכה את גרונו בנישקו שלו, ואז הגיע תורה. כל העניין לא לקח
יותר מחמש דקות. הוא מעולם לא סיפר לו מה באמת קרה. שניהם הפכו
לסייבורגים באותו לילה ארור, ושינו את שמם. זו הייתה מעין
אופנה כזו, בזמנו. הם נהפכו לחברים טובים, עד כמה שאפשר להיות
חבר טוב של גלזניק.



רן נכנס בדלת חנות האלקטרוניקה בסערה.
"אתה חייב להשמיד את הזיכרומטים, את כולם. הם מסוכנים, מדען
שעובד שם סיפר לי הכל".
במצב רגיל טופקין היה מסלק אותו לכל הרוחות, אפילו מאיים על
חייו אם היה מתעצבן ממש, אבל באותו רגע זה היה נראה דבר
רציונלי ביותר לעשות. העייפות השתלטה על טופקין. הוא רצה לנקום
בגלזניק, לנקום בו על מה שעשה לו ועל מה שעוד יעשה. לא היה לו
כל ספק שימיו ספורים, זו הייתה כרוניקה ידועה מראש.
להבה ריצדה באצבעו של טופקין, הוא ניגש אל הכספת בה היו
מאוחסנים הזיכרומטים ופתח אותה בהינף יד. שש-עשרה אלף מכשירים
כסופים ניגלו לנגד עיניו. מכשירים כסופים, ודליקים.

רותם סיים לעשות את העברת הזכרונות, השאיבה, יותר נכון.
הזיכרון הכי יקר, "מיטל-12", היה מאוחסן בזיכרומט. רק
בזיכרומט.
מספר דקות לאחר מכן, רותם, זיכרוהוליסט, נשאר רק עם זכרונות
רעים. רובוט חדש נולד.

גלזניק דיבר עם אדון זקס ושיכנע אותו לפטר את רן. זה לא היה
קשה מידי. אדון זקס קרא לגלזניק ולרן לאחר סיום העבודה.
"אתה מפוטר, רן", הוא אמר.
גלזניק חייך.
"גם אתה, גלזניק".
המשפט עוד הידהד במוחו כשנתן ל"זיכרומט 3100B" לשאוב את
הזיכרון. לשאוב אותו ממוחו ולא להשאיר לו זכר.
"בסקר שנערך לאחרונה בקרב הציבור מטעם חברת סייברנטיקס", נשמע
הקול בתוך ראשו, "התגלה שתשעים ותשעה אחוזים ממשתמשי הזיכרומט
מקפידים להטעין לתוכו רק זכרונות טובים".
הוא חייך בכאב. רק זכרונות טובים היו בראשו של גלזניק: רצח
אישתו, רצח טופקין.. לפני שקרע אותו לגזרים הוא שמע אותו ממלמל
שמדען מטורף שיכנע אותו להצית את כל הזיכרומטים. גלזניק ידע מי
זה בדיוק, הוא כבר ראה אותו מחטט בתיקים האישיים.
ידו המלאכותית של הסייבורג הטיפש הייתה תלויה על הקיר."טעיות
קטנות מובילות לאסונות גדולים", כך אמר לטופקין. גלזניק מצא את
זה משעשע.
הוא צחק, צחוק רם וקר. מיתרי הקול לא עמדו במעמסה, החלק
האורגני שבו לא עמד במעמסה. גלזניק, ארבעים ושמונה אחוז אדם,
חמישים ושניים אחוז מכונה, לא היה בנוי להבעת רגשות.
שתי שניות לאחר קריסת ליבו המצומק, אחד מהחלקים האורגניים
הבודדים בגופו, הוא התמוטט ונפל לרצפה.
הוא לא מת סייבורג, הוא מת אנושי. הכי אנושי שאפשר.

פורסם במגזין האינטרנט "בריקדה" בשני חלקים, ב2 וב7 ליולי,
2005