מכירים את הלילות האלה שלא נרדמים? ששוכבים בחדר על המיטה,
וכלום לא קורה?
הלילה שחור-שחור, ויש רק קצת אור מהתריסים הסגורים למחצה, של
מכונית שעוברת מידי פעם. כבר סיימתי שתי חפיסות נובלס, כל
סיגריה עד הפילטר - מה שעושה אותי וואחד מלכה.
שניה אחר שניה אחר שניה, דקה, שעה. טיק טק - מזכיר השעון. כלום
לא זז. שקיקי שינה טבועים בפני - ככה זה כשאתה לא ישן כמו
שצריך איזה שבועיים.
אפילו בצה"ל נותנים לישון יותר.
חושך, חם ודביק. שוכבת, בוהה בתקרה, מחזיקה את הסדינים חזק
בכדי שלא אשתגע. אבל, בינינו, אני חושבת שזה כבר קרה.
אפילו הדובי עצם עיניו - ואולי זו רק אני שמייחלת להיות כמוהו.
גם לו מגיע לישון במקום לשמור עלי כל הזמן.
השעה כבר 2:47, וכשהתחלתי לכתוב את מה שזה לא יהיה, השעה הייתה
2:36.
11 דקות עברו, ו-2 סיגריות. השעון הזה, בכלל, הוא משקר. הזמן
לא זז. אני עדיין כותבת את הקטע הזה, ועדיין חושך, ומכונית
עוברת מידי פעם, והטיפטוף מהברז שלא סגור עד הסוף עדיין מטפטף
בתוך המוח שלי.
החתול ישן. הספל ישן. המדף ישן והבגדים ישנים. ואפילו המפלצת
פתחה את דלת הארון שלה (שגם הוא, ישן) ואמרה לי שאלך כבר
לישון, כי אני מעירה את הילדים שלה עם כל הרעש שאני עושה,
ובכלל, כבר מאוחר נורא ולא ישנתי כבר המון זמן. היא גם ישנה
כבר.
בשלב מסויים, זה כבר לא מפריע לך. אתה פשוט רגיל להיות ער כל
הזמן, שאתה כבר לא שם לב כשאתה כן נרדם. אבל זה לא קורה לעיתים
קרובות.
ככה זה, אינסומניה.
אתה אף פעם לא באמת ישן...
ואתה אף פעם לא באמת ער.