היא מתבשלת לה בפנים, מקבלת את צורתה העגלגלה, משתוקקת לצאת
לאוויר העולם.
רטובה ומלוחה, נקוות לה בקצה העין. מחכה לרגע, לאותה שנייה
שממנה אי אפשר לסגת. השנייה שבה הקול נחנק, ותחושה רעה מקוננת
בבטן.
והיא יוצאת.
בהתחלה מהססת, יוצרת גוש לח בפינה, אבל במהרה תופסת בטחון
ומשתחררת מן העין, גולשת במורד הלחי ומותירה אחריה שובל חמים,
מחליקה מהסנטר ונעלמת.

"אסור להראות שאת חלשה", חזרה ואמרה לעצמה.
"אבל זה לא בשליטתי", קול שני הדהד במוחה. "הן פשוט יוצאות בלי
שום התראה".
"אז תתחילי לשלוט בזה!" התרגזה על עצמה. על רגשנותה. "הבכי
דוחה. מתי תביני? החולשה הזאת, רגשנות היתר היא זאת שמרחיקה
ממך".

עומדת במקלחת, תחת הזרם...
ובוכה.
הדמעות שזולגות על לחייה נמהלות בזרם המים החזק שמגיע מהברז.
מבעד לשאון המים היא מסוגלת לשמוע קולות עמומים, וגם זה
בקושי.
ושוב, לא מצליחה להמנע מאותו הרגע שבו הקול נחנק, תחושה רעה
מקוננת בבטן ואי אפשר לעשות שום דבר, חוץ מלבכות.