הם ישבו ליד עץ התפוח ביום ההוא. הרוח חלפה בין העלים. הוא
ליטף את כנפיה הכסופות, שהבהיקו באור השמש. הוא קטף פרח קטן,
שהציץ בין העשבים לידו, והניח אותו בשיערה.
"קיבלתי זימון. אני צריכה לעזוב" היא אמרה לו. הוא החזיק אותה
בזרועותיו בעצב.
"מתי?" הוא שאל.
"עוד יומיים"
"לכמה זמן?"
"82 שנה" היא ענתה לו בחיוך כואב, נושכת את שפתה.
היא צחקה, והוא חייך.
"תחכי לי פה רגע?" הוא שאל. היא הנהנה בחיוב. "חכי פה, אני
אחזור עוד מעט" אמר לה וחייך חיוך מסתורי. אבל היא כבר הכירה
את החיוך הזה, בשבילה הוא כבר לא כ"כ מסתורי. היא הביטה בו קם
ופורש את כנפיו הגדולות, מותח את גופו ועף.
"הוא עף אל העיר הגדולה" היא חשבה.

"שלום, מי אחראי כאן?" הוא עמד בלובי של הבניין הומה אדם.
הפקידה מולו לעסה מסטיק ודיברה בטלפון. היא לא ענתה לו, רק
הצביעה לכיוון מעלית אפורה. הוא התקרב אל המעלית והדלת נפתחה
בצילצול. הוא נכנס, הדלת נסגרה והמעלית החלה לעלות במהירות.
דינג... דלת המעלית נפתחה. הוא הגיע אל הקומה העליונה.
מולו, עם משקפיים שחורות וקרחת, מאחורי שולחן אפור לבן גדול
ועמוס ניירות, ישב מלאך.
הוא יצא מהמעלית והתקדם לכיוון המלאך.
"לא" אמר לו המלאך בלי להרים את ראשו כלל.
"מה לא?" הוא שאל מבולבל.
"לא היא התשובה לשאלה שלך"
"אתה יודע מה אני רציתי לשאול?"
"אני ידעתי מה השאלה שלך, בדיוק כמו שאתה ידעת את התשובה" אמר
לו המלאך, עדיין מתעסק עם הניירות.
הוא הסתכל על המלאך במרירות. "רציתי לבקש דחיית שירות" הוא
אמר.
"אני יודע, עניתי לך כבר"
"הדחייה לא בשבילי..."
"אני יודע, התשובה עדיין שלילית. וגם לשאלה הבאה שלך התשובה
היא לא."
"אז אני יכול ללכת איתה?" הוא שאל בכל זאת.
"לא, אתה לא" אמר המלאך, מרים את מבטו בפעם הראשונה. "כולם
צריכים ללכת למטה מתי שהוא, ככה זה עובד, ככה העליון בנה את
זה. עכשיו תורה ללכת למטה, לא תורך. יבוא יום וגם אתה תלך לשם.
אלה 82 שנה, זה לא הרבה. אין מה לעשות."
הוא עמד ושתק, חיכה שהמלאך יגיד עוד משהו. המלאך חזר לניירת
שלו.
דינג, דלת המעלית נפתחה. הוא ירד חזרה למטה ועף בחזרה
אליה.

יומיים חלפו. אף אחד לא ראה אותם, לא שמע ולא הרגיש. איש לא
ידע איפה היו או מה עשו.

הוא והיא עמדו בכיכר, מול השער, מחובקים. היו שם עוד הרבה
אנשים, אבל הם לא הרגישו בהם. הוא עטף אותה בכנפיו הגדולות,
כמעט מסתיר אותה לגמרי. היא אחזה בו, לא הרפתה. היא הניחה את
ראשה על חזהו, שמעה את פעימות ליבו, הוא ליטף את שיערה הרך.
"אני צריכה ללכת" היא אמרה לו בקול חנוק, אבל לא עזבה, ידיה
עוד אוחזות בו.
"אני יודע" הוא אמר, אבל גם הוא לא הניח לה.
זמן רב הם נשארו כך, עד שקול פעמון צלול נשמע. היא נשקה על
מצחו והסתכלה לתוך עיניו. "אני אחכה לך פה, עד שתשובי" אמר,
הרים את כנפיו ושיחרר אותה.
היא הסתובבה והלכה לכיוון השער. אור לבן ומסנוור יצא ממנו.
אנשים רבים צעדו לתוך האור. הוא איבד אותה בהמון הצועד. הוא
חיפש בכאב, מזיז את עיניו מצד לצד עד שלבסוף, דרך הדמעות של
עצב, ראה ניצנוץ כסוף מתוך האור.
"אתה כבר מתגעגע" הוא שמע קול לא מוכר. הוא הסתכל הצידה וראה
איש זקן נשען על מקל הליכה. שיער ראשו נשר ברובו, זקנו היה לבן
וארוך. הזקן חייך אליו בחביבות. הוא הביט בפניו המקומטות של
הזקן, אפו מחודד... אבל יותר מכל בלטו עיניו, כחולות וצלולות.
"אני רואה, שאתה מתגעגע" המשיך הזקן "אולי אני יכול להציע לך
סוכריה?". הזקן החל לפשפש בתוך גלימתו הלבנה, מכניס ומוציא את
ידיו לכיסים.
"לא תודה" הוא ענה לו.
"זה טוב, שאתה מתגעגע. כמה שיהיה לך יותר רע, זה אומר שיש לך
משהו יותר טוב... איפה שמתי את הסוכרית האלה" הוא טפח על צידי
גופו בבילבול.
הוא הסתכל על הזקן בפליאה "למה אתה מתכוון?"
"הסוכריות שלי... אני בטוח, שהם פה איפה שהוא" ענה הזקן, מסתכל
סביבו.
"לא לא, מה אמרת על רע וטוב..."
"הנה הם!" שמח הזקן והרים שקית, שמצא על הרצפה. "אתה בטוח,
שאתה לא רוצה? אלה סוכריות מעולות, משהו משהו!" עיניו של הזקן
ברקו.
"לא תודה, באמת... מה התכוונת קודם..."
"אתה יודע למה היא הלכה?" שאל הזקן, מכניס סוכריה לפיו.
"לא..." הוא ענה לו.
"בשביל האיזון!" אמר הזקן ונופף באצבעו ומוצץ את הסוכריה בפיו.
"תמיד חייב להיות איזון, תמיד! אחרת הכול קורס. בשביל שיהיה
טוב, חייב להיות רע. חייב להיות גבול, שיפריד בין הטוב לרע,
חיובי לשלילי, אחרת איך תדע להפריד?"
"להפריד מה?" הוא שאל.
"בין הכל להכל! בין היפה למכוער, בין האהבה לשנאה, בין...
בין... הנה, תראה!" הזקן הגיש לו סוכריה. "הסוכריה הזאת
מתוקה... טעימה כ"כ... תאכל תאכל..."
הוא לקח את הסוכריה והכניס אותה לפיו.
"נכון, שזאת סוכריה טובה?" המשיך הזקן מלקק את שפתיו "עכשיו...
איך אתה יודע, שהסוכריה מתוקה כ"כ? טעימה כ"כ... הממממממ" הזקן
נאנח "בגלל שאתה יודע מה מגעיל! מה מר! מה שהפוך ממתוק! אם לא
היית יודע מה זה, איך היית יודע, שהסוכריה מתוקה?"
"לא הייתי יודע" הוא ענה מהורהר.
"בדיוק!"
"אז היא הולכת בשביל שיהיה לה רע?"
"לא לה, לך. היא לא תזכור כלום. בשביל שלשניכם יהיה טוב ביחד,
אתם חייבים שיהיה לכם רע, לחוד."
"היא לא תזכור כלום?" הוא שאל בפליאה.
"לא. כששולחים אותם למטה, הם לא זוכרים את החיים שלהם פה. לא
את מה שהכירו, לא את מי ששנאו, לא את מי שאהבו... הם נולדים שם
וחיים כבני אדם, זוכרים רק מה שהתחיל בלידה ונגמר במוות. אח"כ
הם חוזרים לפה ולא זוכרים דבר מלמטה. זה נראה להם כאילו החיים
שלהם פשוט נעצרו פה למעלה, בזמן שהם הלכו. זה גם מה שיקרה לה.
עוד 82 שנה היא תחזור ואתם תהיו שוב ביחד."
"עכשיו אני אסבול בגלל שהיא הלכה... אז איך היא תסבול?"
"בדיוק כמוך, יום אחד אתה תרד למטה והיא תשאר לבד."
"אז היא תסבול בגללי" הוא אמר לעצמו חרישית.
"כן, ככה זה עובד" אמר הזקן והכניס את שקית הסוכריות לכיסו.
"אני לא יכול לעשות לה את זה". הוא שתק. הזקן לא חייך עכשיו,
רק בחן אותו, נעץ בו את מבטו ואמר "אתה באמת מתכוון לזה..."
"כן" הוא ענה.
"יש דרך אחת לעשות את זה. אם אתה לא רוצה שיהיה לה רע, אתה
חייב לסבול גם בשבילה."
"מה אני צריך לעשות?"
"לעבור, לרדת למטה" אמר הזקן והצביע לכיוון השער הזוהר.
"מה יקרה לי?"
"אתה תסבול בשביל שניכם, סבל כפול ומכופל ממה שאתה מרגיש
עכשיו. מה יקרה לך בדיוק, אפילו אני לא יודע... אבל... אתה
תחזור לפה בסופו של דבר, ותזכור. תזכור את הכול" אמר הזקן
בחיוך עדין.
הוא עמד ושתק, עצם את עיניו.
הזקן הסתכל עליו "אתה מתכוון לעשות את זה" הוא אמר.
הוא רק שתק, עוצם את עיניו, מכין את עצמו לרגע.
"אתם אוהבים אחד את השני, יותר מכל שניים אחרים שנמצאים פה.
אתה תסבול יותר מכל אחד אחר פה גם לבדך. אל תוסיף גם את הסבל
שלה..." קולו של הזקן גווע. "זה לא יעזור, אתה החלטת כבר".
הוא עדיין עצם את עיניו "שב" אמר בפשטות לזקן. הזקן התיישב
מטרים ספורים משם, וכיסה את אוזניו, הוא ידע מה יקרה. אז הזקן
הרים את ראשו במהירות "רגע!" הוא צעק "אתה לא רוצה סוכריה
לדרך?!"

הוא לא שמע את קריאתו של הזקן, לא שמע דבר. הוא פרש את כנפיו
במלא אורכם לפני השער. צבעי החום והאפור שלהם זהרו באור השער,
ואז, התחילה השאגה.
הזקן נפל לריצפה, מכסה את אוזניו ביד אחת, ובשניה מגן על
הסוכריות בכיסו.
הציפורים עפו משם בבהלה.
האנשים בכיכר נעמדו במקומם, לא מסוגלים לזוז.
בעיר הגדולה אנשים הקשיבו בדריכות לקול המפתיע.
הרחק משם, בכפרים הנידחים, מילמלו זקנות הכפר על פשר הקול
המוזר.
עץ התפוח רעד, עליו רשרשו.
האור בשער הבהב לרגע, כשעבר בו בטיסה מהירה וכואבת, ונעלם.

77 שנים אח"כ הוא חזר. כנפיו רעדו, פניו חיוורות וגופו תשוש.
רק אחד ציפה לו, חיכה ליום שישוב. הוא יצא מתוך השער, מדדה על
רגליו, ונפל לרצפה. הוא ראה במטושטש מישהו מתקרב אליו, את
רגליו החיוורות בסנדלים חומות, לבוש גלימה לבנה. הוא הרים את
מבטו לראות מי מתקרב וראה במטושטש זקן לבן ועיניים כחולות
מביטות בו. "איך היה?!" שאל הזקן בסקרנות.
הוא לא ענה לו, לא הצליח, רק הנהן בחולשה.
"אוי! איזה חסר נימוס אני" אמר הזקן והושיט את ידו לכיסו
"סוכריה?"

כשכוחו חזר אליו, הזקן ישב לידו, מקלו מונח על הרצפה לידו.
"בוקר טוב" אמר הזקן.
"כן" הוא ענה, קם לישיבה. "מה שלומך?"
"שלומי, שלם לו" אמר הזקן " אבל מה איתך?"
"עייף, קצת, אבל זה יעבור" הוא ענה.
"אז מה קרה לך שם למטה?"
הוא שתק כמה דקות מכונס לעצמו. "הגעתי לשם וזכרתי רק דבר
אחד".
"והוא?"
"אהבתי אליה..."
עיניו הכחולות של הזקן הביטו בו.
"כל לילה ולילה הייתי חולם עליה. חלמתי, שאני מלטף את שיערה
הרך. חלמתי על עיניה השחורות, עמוקות כמו הים..." קולו נסדק
"כל לילה חלמתי על קולה המתוק שר לי ברכות, על צחוקה, על
נשיקתה וחיבוקה האוהב... כל בוקר הייתי מקלל את השמש, על
שהעירה אותי והחזירה אותי לבדידותי. לפעמים בלילה, כשהייתי
משוטט, הייתי רואה אותה, רוקדת בים בין הגלים, כמו פרפר כסוף
לאור הירח... ראיתי אותה מאושרת בלעדיי, עם מישהו אחר... מלטפת
ואוהבת... חברי היחיד היה הירח. הוא ואני, יחד בבדידותנו, מדי
לילה"
הזקן הסתכל עליו ברחמים. "זה היה שווה את זה?" הוא שאל.
חיוך עלה על פניו. "כל רגע ורגע" הוא ענה "עכשיו אני יודע. כל
ימיה הייתה מאושרת."