[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניביקי שגב
/
רחוק, אבל עוד כואב

לעיתים, כשממש-ממש שקטים, שומעים את המים נעים באויר.





בוקר, השמש צבועה אפור.
האדמה לחה, באויר צינה.
שכבה קטנה של קרה מכסה את שמשת המכוניות.
קר.
ככה זה. זה לא קשור לעונה, זה פשוט יום כזה, יום אפור.

תחנת האוטובוס מתחילה להתמלא. אני צריך לקום, להתעורר. לפנות
את הספסל לאחרים.
אני מרגיש חלש, העיניים בקושי נפקחות, הידיים אפרוריות
ורועדות, המעיל האפור והבלוי שלגופי מתחיל להעלות ריחם של
חבריי, המתמלאים על גדותיהם מדי יום- פחי האשפה.

לא הרבה אנשים יודעים, אבל הם שלי, הפחים.
אף פעם לא איכפת להם עד כמה אני נקי, אף פעם לא ירחמו, אף פעם
לא יצביעו לגנותי.
ואני, אני מזהה כל אחד מהפחים, מכיר את השריטות, את הפגמים.
אני אוהב אותם.
והם שקטים.

אני מטייל לי לאיטי, רוצה למצוא דבר אכיל, שישקיט את תאבוני.
נובר בכל אחד מהם- בכל אחד מהפחים, מלקט דברים ראויים לאכילה,
בלי יותר מדי עובש וגושים.
מצאתי קוטג', יחסית בסדר. הוא "מקולקל" רק יום אחד.
אכלתי.

אני אוהב את הצעדות האלה, בין הפחים.
כל יום יש משהו חדש, מישהו חדש.
ואני תמיד מוצא אותו, את החדש, כי הוא נמצא בביתי.

לא הרבה יודעים זאת, אבל הוא שלי, האיזור. אומנם לא מצויין זאת
על  מסמך, אבל הוא פשוט שלי. כל עשב שוטה צעיר המבצבץ לו
מבין חרכי המדרכה, כל אבן וכל גרגר אדמה- שייכים לי. שלי.
כל יום אני דורך, עובר, ישן, נוגע בהם- באבנים, באדמ,ה בעשבים.
והם עוטפים ומגנים מפני הקור.

אני חייב להתגלח ולהסתפר. הזקן כבר מגרד נורא, אני חושב
לעצמי.

אני ממשיך ללכת, עובר בין כמה חריצים, מתגנב למדשאות
האוניברסיטה.
מתיישב שם, בצל אחד העצים, נושם את ריחו של הדשא הקצוץ.
אני נשכב על הגב ומסתכל על האפור שבשמיים.

לפתע מתיישבת מישהי לידי. היא מסתכלת בי.
אני מיד מתרומם לישיבה.
אני לא יודע למה. פשוט לא נוח לי ,שמסתכלים בי כאשר אני שוכב.

"שלום" היא אומרת.
ואני שכחתי כבר איך לדבר עם אנשים, לכן אני מהנהן בראשי חזרה.

"אני ענת..."
מעניין אם היא מצפה לתשובה, כי יש לי שם.
"אני ניב" אני משיב.
"לא קר לך?" היא שואלת בהבעה מודאגת.
"מתרגלים" אני מסנן מבין שיניי.
"מה זאת אומרת, מתרגלים?! בן כמה אתה?"
"עשרים ושש".
"אז למה אתה צריך להתרגל? לך ללמוד, צא לעבוד!"
חיוך עקום, מלא זיפים, נפרש על פניי.
המרירות שלי גדלה כאשר אני מחייך.
"למה אתה לא עושה שום דבר עם החיים שלך?"
"עשיתי...".
"מה למשל?" היא שואלת בסקרנות.
"פעם גם אני למדתי, אפילו הצטיינתי. פשוט הדברים לא כל כך
הסתדרו, אז בחרתי להיות... 'זאב בודד'."
היא מסתכלת בי בעינייה היפות והגדולות ולא אומרת כלום, רק
ממשיכה להסתכל.
"אני לא מבינה מה מוביל אדם לפעול בצורה הרסנית שכזו..."
"נכון, ובגלל זה את לא במצבי." חתכתי.
היא חייכה והוסיפה קול קל של הסכמה.
"אתה נראה לי מאוד מוכשר..."
"תודה".
לא בדיוק הבנתי איך אדם מלוכלך, מזופת, מסריח ורקוב כמוני יכול
להיראות כל כך מוכשר, אבל זה לא ימנע ממני להחזיר לה מחמאה.
"העיניים שלך, הן... אקזוטיות..."
לא רציתי לחזור על קלישאות, אז עצרתי לרגע וחיפשתי את המילים
הנכונות.
"הן, כאילו, חלון לאישיות שלך. הן משרות עליי רוגע."
הבחנתי בסומק קל עולה על פניה. היא השפילה מבטה.
כיסיתי את היד במעיל בכדי שלא תרתע לנוכח הציפורניים המשחירות,
והרמתי את סנטרה מעלה.
"אין לך מה להתבייש, אני רק 'הומלס'."
עכשיו, כאשר הישירה מבט לעברי, הבחנתי בברק העז באישוניה.
"מחמיא לי לחשוב, שהמילים שלי עוד גורמות לתגובות כאלו..."
אמרתי.
שתקנו. המשכנו להסתכל זה בזה.
היא כל כך יפה, היא כל כך עדינה. זה זמן רב לא הסתכלתי כך על
אדם. זה זמן רב לא דיברתי עם אף אחד, זולת פחי הזבל שלי...
"אני באמת לא מבינה. אתה נראה אדם עדין, נחמד, משכיל.
מדוע בחרת באורח חיים שכזה?"
לא עניתי.
לפתע חשבתי מה היה קורה לו הייתי חזק מספיק, ולא הייתי מספק
לעצמי תירוצים אקדמיים למצבי. אולי היא ואני היינו מתחברים.
אולי קבוצה גדולה מהעוברים ושבים היו חבריי. צוחקים איתי,
מטיילים איתי...

המשכנו לדבר היא ואני, אני והיא, במשך שעה ארוכה.
השיחה הייתה קלילה, זורמת, וענת לעיתים צחקה את צחוקה המתגלגל,
ולעיתים הרצינה מבט...
לפתע הרגשתי, שאני רוצה להשתנות, לחיות כמו אדם רגיל, לעזוב את
פחי הזבל שלי.
שמחתי.





מאחורי ענת הגיח אדם צנום וגבוה.
נגע קלות בכתפה ואותת לה לבוא.
היא קמה, חייכה לעברי, אמרה כמה מילות פרידה ועזבה לעבר קבוצה
של סטודנטים, שחיכו לה.

פתאום חזר השקט. ישבתי קצת, ואז, אז חזרתי להישען על העשבים
שלי...




(הערה: לא ידעתי אם להוסיף בסוף "והשמים האפירו". בהתחלה
חשבתי, שזה טוב. ואז חשבתי, שזה הורס. אז תגידו לי מה אתם
חושבים...)








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
ממקודם; גם לדג
זהב שלי קראו
אריק. כשהוא עוד
היה בחיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/8/04 18:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה