חלמתי חלום, אבל זה לא היה חלום, זה היה סיוט, ואולי זו פשוט
המציאות?
היה חשוך, היה מפחיד, רציתי לצעוק, המילים נבלעו, או שאולי הן
פשוט לא יצאו?
ידעתי שזה היה חלום, או בעצם סיוט, אבל. אבל הסיוט פשוט לא
נגמר.
ניסיתי לקום, לפקוח את עיניי, הפחד מילא את עצמותיי, היה נורא,
כל כך נורא אבל, אבל כשאני חושב על זה, נורא זו לא מילה
מתאימה, זו רק ההתחלה.
חשבתי שהתעוררתי, רק חשבתי, בעצם הייתי משוכנע שהתעוררתי,
הבעיה היא שהתעוררתי שבע פעמים לאותה חשכה, כל כך מפחידה,
והעיניים, העיניים סירבו להיפקח.
מה קורה לי?, הרי זה חלום, טוב, סיוט, למה אני לא מתעורר? האם
זו מציאות?
האם אני, שעוד מעט ימלאו לי  עשרים ושלושה קייצים, האם אני
עומד למות?
הפה, הוא כל כך יבש, למה הוא יבש? למה? מים, מים, אני חייב
מים,
לצעוק? לצרוח? אמא, אבא, אמא, אבא. קולי חלוש, המילים לא
יוצאות. הן פשוט נבלעות.
האם זה המוות? אני עומד למות? חשבתי שזה סיוט, ולא המציאות.
הפה, הפה יבש, כל כך יבש. אני לא רוצה למות, לא ככה בחוסר
וודאות.
עיניים תפקחו, תפקחו כבר!
איפה אני? התעוררתי? עיניי פקוחות לרווחה ופי אכן יבש,אבל.
אבל, זה אכן היה סיוט כי זו חייבת להיות המציאות, עיניי
פקוחות, לבי פועם. אני חי, אני חי. זה היה סיוט, אבל, אולי זו
היתה המציאות.