אני לבד עכשיו. הגיוני, לא? סה"כ זה מגיע לי. הייתי ביחד עם
מישהי כבר הרבה זמן ועכשיו אני לבד. התייחסתי אליה כמו שצריך?
לא. הקשר בינינו היה בריא לשנינו? לא. נהנינו מהקשר? בטוח שלא.
אז זה הגיוני, ובעיקר צודק, שאני אהיה לבד. היא עכשיו בבית שלה
ודאי, שורפת תמונות שלי. אני במשרד, לא מצליח לעבוד. יש לי
מצגת להכין ודד-ליין לעוד שעתיים. אני לא אספיק, לא שווה
להתאמץ כבר. ממילא יפטרו אותי, אז למה המאמץ? עדיף לי לנצל את
הזמן השקט, שיש לי, ולחשוב על מה לעשות עכשיו.

"עשרים וארבע שעות ביממה" התחיל הרדיו לשיר. "למדנו את ואני את
כל החוכמה. לא ידענו ללמוד בע"פ, שאחד ואחד זה בעצם הרבה".
אוף. למה החיים מכריחים אותך לחיות בזוג?! ומי, לעזאזל, יכול
לחיות בזוג? הרי לכל בנאדם יש את המחשבות והרצונות של עצמו, אז
איך הוא יכול להתאים לאחר? "בנינו חומה של בדידות איומה, אז
הלכנו ללמוד כל אחד בנפרד, שחופשי זה לגמרי לבד". אוף. חופשי
זה לגמרי לבד? אולי. אבל האם לבד לגמרי זה חופשי?  אני מרגיש
לבד וגם די בודד, זה בטוח, אבל חופשי? מה חופשי? הרי ברגע שזה
יתפרסם, אמא שלי תשב עליי עם ה"אני אף פעם לא אהיה סבתא"
והחברים שלי יגידו לי "לא זורקים את הפרה, עד שלא מוצאים תחליף
לחלב" וכו'... "טעות חזרה בטעות על עצמה. מי יידע בסופו של
חשבון, שאחד ואחד זה בעצם המון". כיביתי את הרדיו.

ואז היא נכנסה, המזכירה של הבוס. "מה קורה, יובל?". הסתכלתי
עליה. אני רוצה אותה כ"כ. רגליים שלא נגמרות, גוף מעוצב כ"כ,
אף חמוד, שפתיים חושניות. אני יודע, שזה נשמע כמו תאור מתסריט
של פלייבוי, אבל אין מה לעשות. היא פשוט נראתה ככה. אז נכון,
שאני היחיד, שחשב ככה. היא רצתה כל אחד בחברה חוץ ממני והיא לא
השיגה אף אחד. כולם חושבים, שהיא מכוערת, שהיא מעוותת, שהיא
טיפשה ושטחית - אבל לטעמי, היא אלוהית. "יובל? הכל בסדר?" היא
שאלה שוב. קלטתי, שיצאתי אדיוט, אני עומד ובוהה בחזה הקטן
והחמוד שלה, בזמן שהיא מנסה לקיים עמי שיחה. "כן, ליאת. אני
מצטער, אני קצת לא מרוכז", גמגמתי. אלוהים, עכשיו שאני לבד
אולי יהיה לי סיכוי, אפילו אם מזערי, עמה. היא חייכה אליי
ואמרה, שאם אני רוצה לדבר עמה, אני יכול תמיד לקרוא לה. היא
הסתובבה ויצאה. אלוהים, איזה ישבן.

הלכתי לאונן בשירותים. לא היה לי כח לחזור למשרד, אז התקשרתי
לרועי ושאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת איתי לכדורגל. הוא כמובן
הסכים. נפגשנו בקופות מחוץ לשער 11 בבלומפילד. "מה קרה, שהחלטת
לבוא בסוף? האישה הרשתה לך...?", הוא שאל בחיוך. אני לא יודע
אם הוא היה ציני, כשאמר את זה. אני לא יודע אם באמת הפריע לו
כל הפעמים, שהברזתי, כי הייתי צריך להישאר עם "האישה" או שהוא
סתם קינא, כי הנסיון המיני היחיד, שיש לו, נקנה בכסף. אבל
דווקא הוא גרם לי לצחוק. "נפרדתי מנוגה" אמרתי, תוך כדי
שנדחסתי בתור. "מה?! מתי זה קרה?! איך לא אמרת לי?! למה
נפרדתם?!", רועי שאל בהתעניינות. היינו ביחד כל כך הרבה זמן
והוא מעולם לא התעניין כל כך או שמח כל כך כמו לשמוע שאנחנו
נפרדנו. "אין לי כח לדבר על זה".

המשחק התחיל. הקבוצה עוד לא הפסידה העונה - אבל היום היא
תפסיד, כמובן. "בדד אלך, גם תפילה אין לי. בדד, בלי עתיד, בלי
תקווה, בלי חלום" שרו הצעירים. אני מצידי עישנתי סיגריה
וניסיתי להתעצבן מההפסד, אבל כמובן שזה לא ממש הפריע לי. רועי
היה בהלם. מהפרידה, מהמשחק ובעיקר- ממני. "ממתי נהיית כזה
אדיש?" הוא שאל ואלוהים ידע, שהשאלה הייתה במקום. הרי אם היינו
מפסידים ביום רגיל, הייתי משתגע מעצבים - מקלל, משתגע. אם
היינו נפרדים ביום רגיל, גם הייתי מתנהג שונה - מן הסתם הייתי
נהיה עצוב, אולי אפילו שוקע בדכאון. האדישות, שהפגנתי, לא
הייתה מזוייפת. לא אכלתי את עצמי מבפנים כמו שהייתי צריך. לא
הפסקתי לחשוב על ליאת. אלוהים, איזה ישבן יש לה.

אמרתי לרועי, שאני הולך לשירותים. אבל יצאתי החוצה. הלכתי
למזנון סמוך. "יש לכם סיגריות בבודדים?", שאלתי את המוכרת. היא
חייכה אליי ושאלה: "סיגריות לבודדים?". אני לא מאמין, שהיא לא
שמעה, סתם ניסתה להצחיק. קניתי סיגריה. התקשרתי לליאת. "הלו?"
הקול המתוק שלה נשמע מהצד השני (אני בכלל לא מבין למה החבר'ה
בעבודה אומרים, שיש לה קול גברי).
"ליאת, זה יובל. מה שלומך?"
"בסדר"
"אני רוצה אותך"
"חזור שנית"
"אני רוצה אותך, תמיד רציתי"
"אבל יש לך חברה, לא? נוגה?"
"נפרדנו"
"למה?"
"כי אני רוצה אותך"
"אבל... למה? אני ראיתי תמונות של חברה שלך, היא מהממת."
"את מוכנה להפסיק לקרוא לה חברה שלי? נפרדנו. חוץ מזה, אני
מוצא אותך הרבה יותר יפה"
"אבל, אתה ואני, זה לא ילך. אולי אתה עדיין יכול לחזור אליה?"
"אוף. אני מבין, שאין לי סיכוי איתך. כנראה, שאני לא מושך
אותך"
"לא, זה לא זה בכלל."
"את יוצאת עם מישהו?"
"האמת שלא"
"אז למה?"
"יובל, יש דברים עליי, שאתה לא יודע"
"אני בטוח, שאני יכול להסתדר עם הכל"
"עזוב, יובל. תחזור לחברה שלך..."
"לא! אני רוצה אותך, אני בחיים לא ארצה אותה כמו שאני רוצה
אותך..."
"יובל, אני גבר"

שקט השתרר באוויר. פחדתי, שהיא ניתקה. כלומר, הוא. לא משנה.
"יובל, אתה בסדר? אתה מבין, כדאי שתחזור לחברה שלך. כמו שאתה
מבין, זה לא ילך בינינו. אני אשמח, אם לא תפרסם את זה. אני
בוטחת בך", היא אמרה. בעצם אולי כן יש לה קול קצת גברי, או
שבעצם לו יש קול די נשי. "אבל, ליאת..."
"ליאור"
"ליאור, אני לא יכול להאמין ש... אני יכול לקרוא לך ליאת? לא
נעים לי לקרוא לך ליאור"
"אוקיי. בכל אופן אני מצטערת, שאתה צריך לגלות את זה ככה ואני
באמת מצטערת, שנפרדת מחברה שלך בגללי. אני מצטערת, שהרצונות
שלך לא יתגשמו"
ידעתי מה אני צריך לעשות. נפרדתי מרועי, נסעתי לסופר-פארם.
קניתי וזאלין.
אלוהים, איזה ישבן.