קוראים לי נועה והיום יש לי יום הולדת, אבל אני לא מאושרת. אני
לא חושבת, שלמישהו אכפת מהעובדה, שאני לא מאושרת ביום הולדת
שלי. כלומר, יש לי הרבה חברים וחברות, שאכפת להם ממני והם
רוצים, שאני אהיה מאושרת. אבל דווקא היום, כשאני חוגגת 19 שנים
על הכוכב המזופת הזה, דווקא היום אני אומללה מתמיד. ולמה? האם
יש לי סיבה מסויימת להיות לא מאושרת?

טוב, אז יש לי משפחה מוזרה. אמנם יש לי שני הורים בריאים, אבל
כאן נגמרת האידיליה. יש לי אחות, שגדולה ממני בשש שנים. והיא
מוזרה. שלא באשמתה, אמנם, אבל עדיין- מוזרה. מוזרה עד כדי כך,
שאני מתביישת להביא אנשים הביתה, שיראו אותה. היא לא תמיד
הייתה מוזרה, היא לא נולדה ככה. למעשה, כשחושבים על זה, זה קרה
לה כשהיא הייתה בערך בגילי. היה לה חבר הרבה זמן, ואני היום
כבר יודעת על בשרי טוב מאוד מה קורה אחרי שיש חבר הרבה זמן.
אבל אותו חבר מהולל, לא הספיק לו מה שהיא "נתנה" לו. להוד
רוממותו נמאס להשתמש בקונדומים, אז הוא ביקש ממנה, שתתחיל לקחת
גלולות נגד הריון. והיא, מאוהבת וצעירה, הסכימה. הגלולות אכן
פעלו ואחותי יכלה לבלות עם חברה ללא חשש, אבל הן גם יצרו לה
קריש דם במוח, שלבסוף גרם לה לשבץ מוחי. מאז היא מוזרה. גם
היום, שנים אחרי, היא לא יכולה ללכת בקו ישר, ותמיד מתנדנדת.
למרות השיקום הארוך היא תמיד צועקת ומרוגזת. החבר, דרך אגב, נס
כל נפשו בו מייד עם הארוע המוחי. זו אחת מהסיבות מדוע הפסקתי
להאמין באהבה.

אבל אחותי היא לא הסיבה, שבגללה אני עצובה ביום ההולדת שלי.
אולי זה בגלל אח שלי? אח שלי גדול ממני רק בשנתיים, אבל בינינו
יש עולם ומלואו. למעשה, אני לא חושבת, שבארבע שנים האחרונות
דיברנו בכלל. גם אחי מוזר. גם הוא לא באשמתו. כשהוא היה בן 16,
הוא הלך עם חברים למחנה קיץ בצרפת. באחד מהלילות אחד מה"חברים"
נכנס אליו למיטה וביצע בו מעשה "סדום", כפי שהשכיל המחבר
התנ"כי לכנות זאת. מאז הוא לא השתקם. הוא סגור, לא מדבר עם
זרים, תמיד בפחד ותמיד בלחץ. מומחי הפסיכולוגיה מכנים את מה
שיש לו כsocial phobia. חרדה חברתית. הוא מתקשר רק עם ההורים
ועם עוד שני חברים, שהצליח לשמור איתם על קשר. מעבר לזה,
נאדה.

אבל גם אחי הוא לא הסיבה, שבגללה אני עצובה ביום ההולדת שלי.
אז למה? אולי זה בגלל השיבוץ שלי בשירות הלאומי. רציתי
להתגייס, אבל בבקו"ם אמרו לי, שיש עודף בנות במחזור שלי. אז
הלכתי לעשות שירות לאומי. רציתי לתרום כמה שיותר לאנשים
נזקקים: חולים, זקנים או מיעוטי יכולת אחרים. שמו אותי פקידה
בבית משפט להיות פקידה של שופט. כל היום אני מתייקת תביעות
בענייני גרושין. איך אני אעזור למישהו ככה?!

אבל האם זאת הסיבה, שאני בדכאון מתמשך?! אולי. אבל האמת היא,
שעד לאתמול עדיין הייתה לי סיבה אחת טובה לקום בבוקר. לסיבה
הזאת קוראים מיכאל, אבל אם תשאלו אותי- אין שום סיבה לקרוא
לבנאדם כזה על שמו של מלאך. מיכאל החליט להיפרד ממני אתמול.
הוא טוען, שהיחסים שלנו לא מתקדמים לשום מקום. כנראה, שזה
מכיוון שלא הסכמתי להתחיל לקחת גלולות. ובכלל, מה יש לגברים
נגד קונדומים?

אני לא מכוערת, אני די חטובה. אין לי כלל בעיות כספיות, בלשון
המעטה (אבא שלי מנתח פלסטי) ויש לי חברים בשפע. אבל העובדה
היא, שאני לא מאושרת. משהו חסר לי. אולי זה מכיוון שזה היום
הולדת ה19 ברציפות, שאני sans-boyfriend? אבל למה משפיעה עליי
הבדידות, "לכאורה", כל כך?!

יש לי חברים בלי סוף וגם משפחה, שאמנם היא לא הנורמלית ביותר,
אבל היא תומכת ותמיד שם בשבילי. הייתי תלמידה מצטיינת וכולם
אומרים, שיש לי פוטנציאל להצליח בכל מה שארצה. אבל אני כבר לא
יודעת מה אני רוצה. שום דבר כבר לא יוציא אותי מהאומללות שלי.
אני לא מאושרת, וזהו.

כל מה שאני רוצה זה להתעורר בבוקר ולהיות שמחה, זו כזו בקשה
גדולה? היום בבוקר התעוררתי לעוד יום מחורבן. במקום להיות
שמחה, שאני קמה והולכת לעשות משהו עם החיים שלי, אני קמתי עם
אותה הרגשה של
"אני-הולכת-לעשות-עבודה-משרדית-ולחזור-בחמש-הביתה" ורק מי
שמכיר את ההרגשה יכול להזדהות עימי. המשפחה שלי "הפתיעה" אותי
עם עוגת יום הולדת ומתנות. חגורה חדשה, נעליים וחצאית. התלהבתי
לרגע זמן קצר ביותר וחזרתי לדכאון. אחותי השכילה לציין ש"יש
עשרים עוגות על הנר, עוגה אחת לשנה הבאה". היא לא אמרה את זה
בצחוק ובגלל זה אף אחד לא צחק.

אף אחד לא יכול לשפוט אותי. אף אחד. כל הדברים הרעים קורים לי
בבת אחת. חברות שלי אומרות לי, שאני מטומטמת שאני עצובה, בגלל
שמיכאל עזב אותי. הן אומרות, שאני צריכה להיות שמחה, כי הוא
היה חרא של חבר. אבל מה הן מבינות, הכלבות? למזלי, כבר כולן
מתות עכשיו.

עוד מעט המשטרה תגיע ותיקח אותי, בוודאי. אבל עד אז אני אמשיך
לשקוע באומללות והבדידות שלי. מיכאל מונח פה לצידי שותת דם.
הגרזן עדיין תקועה בחזה שלו. מגיע לו, לא? זה די סימבולי,
כשחושבים על זה. הוא שבר לי את הלב מבחינה רגשית ואני שברתי לו
את הלב פיזית. הייתי רוצה לראות את הלב שלו עכשיו קרוע לגזרים.
אבל אני כבר שומעת את הסירנות, שמגיעות. יחשבו, שאני לא שפויה,
אם ימצאו אותי משחקת לו עם האיברים הפנימיים. כנראה, שאני אהיה
מדוכאת גם בכלא. אבל לפחות לא אשן לבד יותר...


"את הפרספקטיבה הכי טובה על עצמך תוכלי לקבל רק מאנשים,
שאוהבים אותך באמת" - העין השדופה 2003.