אתם לא מאמינים איזו מכה של עכברים יש לי בבית - אפשר לחשוב,
שהארונות מטבח שלי זה ה"סביון" של כל העכברים בארץ.
בהתחלה היה אחד, שניים - זה בסדר, זה קורה גם במשפחות הכי
טובות. אבל אחר כך זה הפך להיות בלתי נסבל!
הנחתי מלכודות, הרמתי את כל האוכל לארונות הגבוהים - שום דבר
לא עזר. אפילו הבאתי איזה חתול, שמצאתי ברחוב. אבל הוא כל כך
עצלן, שהעכברים אפילו לא רצים כשהם עוברים לידו.

יום אחד, חזרתי הביתה מהעבודה, והלכתי לבדוק את המלכודות.
כרגיל, רובן היו ריקות.
בזמן האחרון העכברים מצאו דרכים לקחת את האוכל מהמלכודות בלי
להפעיל אותן, ואני התחלתי לחשוב ברצינות על קניית בית חדש.
פתחתי את הארון שמתחת לכיור וישר ראיתי, שתפסתי משהו. הרמתי את
המלכודת, וראיתי שבפנים יושב עכבר ממוצע בגודלו, ולועס באיטיות
את הגבינה שהנחתי שם, כאילו הוא מתענג על כל ביס.
"אתה הולך לשדה, חביבי!" אמרתי בשמחה.
"לא נראה לי." הוא השיב באדישות.
בהיתי בו בפה פתוח. אין סיכוי, העכבר לא דיבר אלי כרגע!
"תנשום, חבריקו, תנשום" אמר העכבר "אגב, אני ניסים".
בלעתי רוק. בלעתי רוק עוד פעם. "איך אתה יודע לדבר?" שאלתי
בקול רועד.
"מה אתה חושב, שאתם המצאתם את זה?" הוא ענה ונתן ביס גדול
בגבינה. "תשמע, אתה חייב להחליף את הגבינה במלכודות שלך לעיתים
קרובות יותר. גבינה יבשה זה פשוט דבר נוראי!".
הנחתי את המלכודת על השיש. ניערתי את הראש. "זה לא הגיוני"
אמרתי, "עכברים לא מדברים!".
"כן, אנחנו כן" ניסים צייץ מלמטה. "תגיד, אכפת לך אולי שנעבור
לסלון? מתחיל להיות לי ממש לא נוח בתוך הקופסא הזו."
הרמתי את המלכודת ולקחתי אותה לסלון. הנחתי אותה על השולחן
והתיישבתי על הספה.
"מה עם לפתוח את המלכודת?" שאל ניסים.
"תפתח אתה!" עניתי לו בציניות, "גם ככה אתם תמיד פותחים אותן
בעצמכם".
"צודק" ענה לי ניסים בסבלנות, "אבל אז אנחנו פשוט נכנסים בזוג
לתוך מלכודת ודוחפים ביחד. אתה רואה עוד עכבר לידי?"
"לא" עניתי, ופתחתי לו את המלכודת.
"תודה".
"אין בעיה".
ניסים לקח את הגבינה ויצא מהמלכודת. הוא התיישב על השולחן,
והמשיך לאכול בניחותא.
"תגיד" אזרתי אומץ לשאול "למה אתם כל הזמן לוקחים לי אוכל?"
"אה, כן. אני מצטער על זה" אמר ניסים "תבין, בעיקרון אנחנו
קהילה של חקלאים, אבל נתקלנו בשנת בצורת, והיינו חייבים לאכול
משהו".
"אז למה פשוט לא ביקשתם, אם אתם יודעים לדבר?" שאלתי אותו.
"כשעניתי לך, לקח לך כמה דקות טובות לקבל את העובדה, שאני יודע
לדבר. וגם עכשיו מקנן לו ספק קטן במוח שלך, שאולי כל זה הזיה.
אתה עוד הגבת לזה בצורה טובה - כבר הכרתי עכברים שדיברו אל
אנשים וגרמו לכך שיעבירו אותם לחדר מרופד. ככלל, אנחנו לא
מדברים איתכם למען ביטחונכם. אנחנו משתדלים מאוד לא להפר את
הכלל הזה."
הדלקתי סיגריה. ניסים הסתכל עליה במבט מלא ערגה. "אל תגיד לי,
שאתם גם מעשנים" אמרתי בתדהמה.
"האמת, הפסקתי לפני חצי שנה - אשתי הכריחה אותי." הוא הודה
בפנים נפולות, "אבל אני לא אתנגד, שתנשוף את העשן לכיוון
שלי..." הוא אמר בקריצה.

שעה אחרי זה, כבר דיברנו כמו שני חברים ותיקים.
"אז אתה רוצה להגיד לי, שעכברים הכי אוהבים לאכול חמאת
בוטנים?"
"מלבד כמה בודדים, חמאת בוטנים היא ללא ספק המאכל המועדף על
כולנו."
"מדהים" אמרתי, "כל השנים מאכילים את כולם במיתוס הזה של גבינה
צהובה."
"שלא תבין אותי לא נכון" ניסים מיהר להוסיף, "גם גבינה צהובה
נחשבת למעדן, אבל אנחנו פשוט מעדיפים חמאת בוטנים."
הוא זרק לפה שלו את החתיכה האחרונה של הגבינה. "תגיד" הוא שאל
"בא לך להרביץ איזה ארוחת ערב קטנה?"
"בטח" אמרתי. "להביא לך חמאת בוטנים?"
"מהסוג עם החתיכות בפנים, בסדר?"
"אין בעיה. מה אתה רוצה לשתות?" שאלתי.
"תביא גינס" הוא ענה בנונשלנטיות.
"יש לך טעם יקר" ציינתי בציניות.
"אשמתך, אתה הרגלת אותנו" הוא גיחך.
"צודק..." אמרתי בחיוך.

כשחזרתי לסלון, ראיתי את החתול שלי עומד על השולחן, עם מין
חיוך ממזרי כזה. כשהתקרבתי, ראיתי זנב אפור וקטן מציץ לו מהפה,
ואז פתאום בשלוק הוא שאב אותו פנימה ובלע.
הנחתי את האוכל על השולחן, והתיישבתי על הספה.
עכשיו האידיוט נזכר להתחיל לצוד אותם.