משקולת, על הלב, מושכת לעבר תהום
עמוקה עד כאב, ללא קרקעית, רק שחור ושחור
ושחור.
מכיר כבר את המקום, את ההרגשה, כל כך טוב,
בזכות פעמים קודמות, רבות עד אינספור...

מנסה לעזור, מנסה לתקן, מנסה את הקרע לתפור,
אך ככל שאנסה, כך רק אחצה את הלב, הבשר והעור...

אדם שלם היה בתחילה, תינוק יפה ותמים...
אך העולם אותו הכריח לגדול, ולהתבגר, במהלך השנים...

הכאב חופר, קובר את השאר, אוכל בתוכי, הורס
את כל האושר שאספתי במשך הזמן.
אין מגן בפני האויב, בפני הכאב הרעב...
וקשה לי לנשום, קשה לי להאמין שיהיה משהו טוב.
ולא יעזור לכך אף סימן...

אחרי ההתחלה, אני יודע, הזכרונות הטובים, הרגשות, התקוות
כל אלה יעזרו לי לשרוד...
אבל אני לא רוצה זאת... רוצה לשמוח... אולי לפרוח... לפתוח
את הלב... שלא יהיה כאב...

זו בדיחת העולם... לטעום קצת, לרצות עוד, ואז... הכול נעלם...
כאילו הכול היה כך סתם... כאילו כל זה תוצר של סם
הזיות...
כאילו מישהו שם למעלה רוצה שאני אפסיק להיות...