מסתכלת בראי,
מדמיינת את עצמי,
רוצה להיראות כמו האחרות.
לא רוצה להיות שונה,
אני רוצה להפליג לי
לעולם שבו אוהבים,
שבו לא שונאים,
שבו לא יורקים,
שבו לא מכים.
מסתכלת בראי,
מדמיינת לעצמי,
חיים שונים מאלו
שהתרגלתי אליהם.
חיים עם עתיד,
חיים שמחים,
חיים טובים,
חיים שונים.
מסתכלת בראי,
רואה את עצמי,
רוצה להיות אני,
אבל אני זו לא אני,
עוד לא הבנתי מי אני,
ומה אני?
מחפשת תשובות,
אולי בראי,
אבל מבחוץ לא רואים,
את האישיות לא מעתיקים,
כי הכל בא מבפנים,
אישיות יש רק אחת,
חיצוניות משתנה עם הזמן,
חיצוניות בורחת בקלות,
אישיות נשארת גם על המצבה,
שאותה אני עצמי לא מבינה.
מסתכלת בראי,
רוצה לאהוב את עצמי,
זה מאוד קשה לי,
מנסה למצוא תשובות,
אהבות, רצונות,
חלומות ורגשות,
ולזרוק מהלב
את האבנים שנצברו,
לזרוק מראשי את המנגנון
שאומר לי לשנוא את עצמי.
מסתכלת בראי,
מנסה להכיר את עצמי,
שואלת שאלות,
על חלקן מקבלת תשובות.
לא הכל מקבלים,
רק לומדים מטעויות,
ונהנים מהצלחות.

שיר שכתבתי לפני יותר משנתיים... אפשר לראות פה את נקודת המבט
של ילדה בת 14 שמוציאה את הכאב שלה לאור.